ד אֲלֵיכֶ֣ם אִישִׁ֣ים אֶקְרָ֑א וְ֝קוֹלִ֗י אֶל־בְּנֵ֥י אָדָֽם׃ ה הָבִ֣ינוּ פְתָאיִ֣ם עָרְמָ֑ה וּ֝כְסִילִ֗ים הָבִ֥ינוּ לֵֽב׃ ו שִׁ֭מְעוּ כִּֽי־נְגִידִ֣ים אֲדַבֵּ֑ר וּמִפְתַּ֥ח שְׂ֝פָתַ֗י מֵֽישָׁרִֽים׃
֍ ֍ ֍
(ד) וכך אומרת החכמה, אֲלֵיכֶם, אִישִׁים – האנשים הגדולים והחשובים, אֶקְרָא קריאה מיוחדת, כי הם המשיגים את החכמה בשלימותה ולעומקה, מאחר ופינו את ליבם מכל הציורים הרעים ותאוות העולם, וקידשו את ליבם להיות כמו מקדש לה'. וְקוֹלִי הנשמע ממילא, יהיה גם אֶל יתר בְּנֵי אָדָם, כי כל איש יזכה לקבל מהחכמה כפי הכנתו, ואפילו הפתאים והכסילים, וכפי שיבואר בפסוק הבא.
(ה) הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה, כלומר, הפתאים, שהם אותם שאינם חושבים כלל ומתפתים לכל דבר בלי לחשוב על הענין לעומקו, על ידי החכמה תיכנס בכם ערמה, שהיא ההיפך מפתיות, והיא המחשבה והעיון במעשים. וּכְסִילִים, שאינם פתאים, אלא שמחמת תאוות ליבם ורצונם לחטוא הם חולקים על חוקי החכמה המונעים מהם למלא את תאוותם, הָבִינוּ לֵב – למדו את ליבכם לשלוט על רצונותיו ותאוותיו ועל ידי זה תפנו מקום בלבכם לחכמה שתשכון שם.
(ו) בכל מצוה שבתורה יש שני חלקים, יש את ה'אמירה', שהיא הלשון שבו נאמרה המצווה, ויש את ה'דיבור', שהוא פירוש המצוה עם כל פרטיו כפי שנמסר בעל פה [וכשנאמר 'וידבר ה' אל משה לאמור', הכוונה שה' דיבר למשה את כל פרטי המצוה טעמיה וסודותיה, 'לאמור', שיאמר אותה לבני ישראל בלשון הקצרה שבה היא נכתבה בתורה שבכתב], ועל כך אומרת החכמה, שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר – ה'דיבור' שלי, שהוא כולל את כל פרטי וטעמי וסודות המצוות, ישמעו אותו ה'נגידים', שהם שרי העם ומוריו [ואליהם אמר לעיל "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא"], וּמִפְתַּח שְׂפָתַי – ופתח הדיבור הפשוט, הנאמרים גם להמון העם [שעליהם אמר לעיל "קוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם"], מֵישָׁרִים – הרי אלו דברי יושר המתקבלים על שכל האדם, וכל אחד מבין בליבו את נכונותם ואמיתתם.
