משנה
פרק זה עוסק באדם האומר לחבירו שימכור לו דבר מסוים, ויש ויכוח בין המוכר לקונה כיצד לפרש את אותה לשון שאמר המוכר: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, 'בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ', כלומר, שדה בגודל הראוי לזריעת כור תבואה [והיינו מאתים שבעים וחמש אמה על מאתים שבעים וחמש אמה, לערך], ומשמעות לשון 'עפר' היינו מקום הראוי לזריעה, וְלכן אם הָיוּ שָׁם, באותה הקרקע, נְקָעִים [-בקעים] עֲמֻקִּין עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ שהיו שם סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, והיה ברוחב אותם נקעים או סלעים ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר, ואינו יכול לזרוע שם יחד עם כל השדה, אֵין הם נִמְדָּדִין עִמָּהּ, אלא צריך לתת לו קרקע ישרה שיש בה שיעור בית כור ללא נקעים וסלעים כאלו. אבל אם היו הנקעים והסלעים פחות מעשרה טפחים, בעומק או בגובה, הרי הם נמדדים עמה, שהרי יכול לזורעם יחד עם שאר השדה. וְאִם אָמַר לוֹ המוכר שימכור לו 'כְּבֵית כּוֹר עפר', הרי זה כאילו אמר לו בפירוש שאין זה בית כור ממש, אלא קרוב לשיעור בית כור, ולכן אֲפִלּוּ אם הָיוּ שָׁם נְקָעִים עֲמֻקִּין עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ שהיו שם סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, הרי אלו נִמְדָּדִין עִמָּהּ, ואינו צריך להוסיף לו קרקע.
גמרא
שנינו במשנה, 'היו שם נקעים עמוקין עשרה טפחים אין נמדדין עמה'. מבררת הגמרא, מאי טעמא – מה הטעם לדין זה, ומבארת, אמר רב פפא, אין אדם רוצה שיתן מעותיו בקניית קרקע במקום אחד, ויראה לו כשנים ושלשה מקומות נפרדים ומרוחקים זה מזה.
אמר רבי יצחק, טרשים שאמרו – מה שאמרו במשנתנו שאם היו הסלעים פחותים מעשרה טפחים הרי הם מצטרפים למדידת הקרקע, וכן נקעים פחותים מעומק עשר הטפחים מצטרפים, היינו באופן שאם נצרף את כל הסלעים או הנקעים יחד, לא יהיו יותר מבית ארבעת קבין בכל אותו בית כור, אך אם היו יותר משיעור זה, אין אדם מוחל על שטח גדול כל כך בקרקע שאינו מיושר עם שאר הקרקע.
אמר מר עוקבא, ואותו שיעור של ארבעה קבין שהתבאר בדברי רבי יצחק שנמדדים עם השדה, והוא – היינו בתנאי שמובלעין – שהם מפוזרים בתוך שיעור קרקע של חמשה קבין או יותר, אבל אם היו בתוך שיעור של ארבעה וחצי קבין או פחות, הרי זה כאילו יש כאן סלע אחת גדולה של שיעור ארבעה קבין, ואינם נמדדים עם השדה.
אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן, אפילו היו מובלעים ביותר מחמשה קבין אין נמדדים עמה, והוא – והאופן שנמדדים עמה הוא בתנאי שמובלעין – שמפוזרים אותם סלעים ונקעים ברובה של שדה, אך אם היו בפחות מרובה של שדה, אינם נמדדים עמה.
תאנא – שנינו בברייתא, דין זה שיכול להבליע סלעים קטנים בשדה, היינו כשהם אבנים קטנות כמו צרורות, אבל אם היה סלע יחידי, אפילו כל שהוא, כיון שהוא סלע ממש יש לו שם וחשיבות בפני עצמו, ואין נמדד עמה. דין נוסף: דין זה שיכול להבליע סלעים ונקעים הפחותים מעשרה טפחים בשיעור השדה, היינו כשהם באמצע השדה, אם היה אותו סלע סמוך למיצר, אפילו כל שהוא, אין נמדד עמה – אינו יכול להתחיל את המדידה ממנו, אלא מתחיל את המדידה מקרקע השדה.
