משנה
מִי שֶׁהָיְתָה דֶרֶךְ הָרַבִּים עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, שהחזיקו בה בני אדם רבים לעבור בה תמיד, והבעלים שתק בתחילה, הרי זו מחילה והסכמה לכך, ואם לאחר זמן התחרט ונְטָלָהּ מהם וְנָתַן לָהֶם במקומה דרך אחרת מִן הַצַּד, מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן – זכו הרבים בדרך החדשה שנתן להם מן הצד, וְשֶׁלּוֹ לֹא הִגִּיעוֹ – אבל לא זכה בדרך הישנה לעצמו, אלא נשארה היא של הרבים, ויש להם מעתה שתי דרכים בתוך שדהו, כיון שיש מהרבים המעדיפים דרך זו ויש המעדיפים דרך זו, והדין הוא שכל דרך שהחזיקו בה רבים אסור ליחיד לקלקלה או ליטלה לעצמו.
שיעור רוחב דֶּרֶךְ הַיָּחִיד, כגון שמכר אדם לחבירו דרך לעבור בה אל שדהו, הרי היא אַרְבַּע אַמּוֹת. ושיעור רוחב דֶּרֶךְ הָרַבִּים, כגון שהולכים בה רבים מעיר לעיר, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ, אֵין לָהּ שִׁעוּר, שהרי המלך רשאי לפרוץ לו גדר כדי לעשות לו דרך. דֶּרֶךְ הַקֶּבֶר – המלוים את המת ומוליכים אותו לקבורה, אֵין לָהּ שִׁעוּר, כי אף שאין המלוים רשאים לפרוץ גדר, אך רשאים הם להלך על הזרעים, ואינם צריכים לנטות אנה ואנה, ותקנת חכמים היא מפני כבוד המת. הַמַּעֲמָד – מקום שהיו עומדים ויושבים קרובי המת לאחר הקבורה שבע פעמים, ומספידים אותו שם, דַּיָּנֵי צִפּוֹרִי אָמְרוּ, שיעור מקום זה הוא בֵּית אַרְבַּעַת קַבִּין, והיינו שלשים ושלש אמות ושני טפחים, על חמישים אמה.
גמרא
שנינו במשנה, 'דֶּרֶךְ הַיָּחִיד אַרְבַּע אַמּוֹת'. תַּנְיָא בברייתא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים, שיעור דרך היחיד הוא כְּדֵי שֶׁיַּעֲבֹר בו חֲמוֹר בְּמַשָּׂאוֹ. אָמַר רַב הוּנָא, הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים. וְדַיָּינֵי גּוֹלָה אָמְרוּ, שיעור דרך היחיד הוא שְׁנֵי גְמָדִין [-אמות] וּמֶחֱצָה. וְאִידִי וְאִידִי – וזה וזה, שיעור שיעבור בו חמור ומשאו, ושיעור שתי אמות ומחצה, חַד שִׁיעוּרָא הוּא – זהו אותו שיעור, כיון שחמור עם משאו זקוק לשתי אמות ומחצה.
שנינו במשנה, 'דֶּרֶךְ הַקֶּבֶר אֵין לָהּ שִׁעוּר'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַמּוֹכֵר לאחר את קִבְרוֹ, וְדֶרֶךְ קִבְרוֹ, מְקוֹם מַעֲמָדוֹ, וּבֵית הֶסְפֵּדוֹ, כלומר, אם מכר אחד מהדברים הללו לאדם אחר, בָּאִין בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וְקוֹבְרִין אוֹתוֹ עַל כָּרְחוֹ של הקונה, מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה, ומחזירים לו את דמי המקח.
משנה
בזמן המשנה היתה דרך הקבורה במערות, כאשר בדרך כלל היו כל בני המשפחה נקברים במערה אחת, ומתוך הכניסה למערה נפתחים כוכים קטנים, שבכל אחד יש מקום למת אחד, משנתנו דנה בשיעור 'קבר' סתם לענין מקח וממכר: הַמּוֹכֵר מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ כדי לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר, וְכֵן הַמְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ – המתחייב בקבלנות לחבירו לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר, עוֹשֶׂה תוֹכָהּ שֶׁל מְעָרָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ וכו' [הרי"ף השמיט את המשך המשנה: ופותח לתוכה שְׁמֹנָה כוּכִין, שְׁלֹשָׁה מִכָּאן – מצד אחד, וּשְׁלֹשָׁה מִכָּאן – מהצד שכנגדו, וּשְׁנַיִם מִכְּנֶגְדָּן – מול הכניסה למערה. וְשיעור הכוּכִין עצמן, אָרְכָּן – אורך כל כוך הוא אַרְבַּע אַמּוֹת, וְרוּמָן – וגובה כל כוך הוא שִׁבְעָה טפחים, וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה טפחים. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, עוֹשֶׂה תוֹכָהּ שֶׁל מְעָרָה שֵׁשׁ אַמּוֹת עַל שְׁמֹנֶה, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר כּוּךְ, אַרְבָּעָה מִכָּאן וְאַרְבָּעָה מִכָּאן – ארבעה כוכים מכל צד, וּשְׁלֹשָׁה מִכְּנֶגְדָּן – מול פתח המערה, וְאֶחָד מִימִין הַפֶּתַח וְאֶחָד מִן הַשְּׂמֹאל, כלומר, עוד שני כוכין בזויות הכותל שמול פתח המערה, אחד מימין ואחד משמאל [אך לא היו עושים כוכים בכותל של הפתח עצמו]. דין נוסף: וְאותו מוכר, או קבלן הבונה את מקום הקבר, עוֹשֶׂה חָצֵר עַל פִּי הַמְּעָרָה בגודל שֵׁשׁ אמות עַל שֵׁשׁ אמות, ששיעור זה הוא כִּמְלֹא הַמִּטָּה וְקוֹבְרֶיהָ. וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ – לתוך אותה חצר שְׁתֵּי מְעָרוֹת קבורה, שכל אחת מהן שיעורה כפי שהתבאר לעיל, אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן, ועל ידי זה יכולים מלווי המת לבוא משני צדדי החצר, במקומות שבהם אין מערות קבורה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, פותח לתוך החצר אַרְבַּע מערות, לְאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ, ואין מקפידים על כך שדורסים מלווי המת על גג המערה, כיון שאין זו אלא הליכה זמנית, ולא קבועה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בענין גודל המערות, הַכֹּל לְפִי הַסָּלַע, שאם הסלע קשה אין מחייבים אותו לחפור אלא ארבע על שש, וכדעת תנא קמא, ואם האדמה רכה, חופר מערה של שש על שמונה, וכדעת רבי שמעון]. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא.
סְלִיקָא לָהּ פֶּרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת
