גמרא
שנינו במשנה, 'מדה בחבל אני מוכר לך הן חסר הן יתיר, ביטל הן חסר הן יתיר את מדה בחבל. הן חסר הן יתיר מדה בחבל, ביטל מדה בחבל את הן חסר ואת הן יתיר, דברי בן ננס'. אמר רב יהודה, אמר שמואל, זו דברי בן ננס, הסובר שבכל אופן הולכים אחר הלשון האחרונה שאמר, אבל חכמים אומרים, הלך אחר פחות שבלשונות – הולכים אחרי הלשון המועטה שאמר המוכר, ואין הלוקח נוטל יותר, וכטעם שיבואר להלן.
מדייקת הגמרא את לשונו של שמואל שאמר 'זו' דברי בן ננס, ולא סבירא ליה – משמע שהוא עצמו אינו סובר כדבריו, אלא כדברי חכמים. מבררת הגמרא, מאי טעמא – ומה הטעם של חכמים בדין זה, כיון שבכל אופן שאומר האדם שתי לשונות, ספיקא היא – הרי זה ספק למה היתה כוונתו, ולא מפקינן ממונא מספיקא – ואין מוציאים ממון מספק, ולכן אמרו חכמים שהולכים אחרי הפחות שבלשונות.
מביאה הגמרא את דעת החולק על שמואל: ורב סבר כבן ננס, דאמר, תפוס לשון אחרון, ומבארת הגמרא היכן מצאנו שכך סובר רב, דאמר רב הונא, אמרי בי רב – כך אמרו בבית מדרשו של רב, המוכר לחבירו חפץ, ואומר עליו שני מחירים, 'אסתירא, מאה מעי', ו'איסתירא' זו מטבע השוה תשעים ושש מעות, הדין הוא שהמקח חל במחיר של מאה מעי, שזהו הסכום האחרון שאמר. וכן אם אמר 'מאה מעי, אסתירא' חל המקח באסתירא, כיון שתמיד תופסים את הלשון האחרון.
פוסק הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו: וקיימא לן – ומקובל בידינו כלל זה, דכל היכא דפליגי – שבכל מקום שנחלקו רב ושמואל בדיני – בדיני ממונות, הלכתא כוותיה דשמואל – ההלכה היא כדברי שמואל, ואף כאן הלכה כמותו, שמספק יד המוציא על התחתונה, ואין לו אלא כפי הפחות שבלשונות.
מוסיף הרי"ף ומבאר שרב נחמן [שהלכה כמותו בדיני ממונות], אינו חולק בענין זה על שמואל: והא דפליג רב נחמן עליה דשמואל – והנידון שבו נחלק רב נחמן על שמואל, התם – שם, במעשה דצפורי, באחד ששכר מרחץ מחבירו בעיר ציפורי, וקבעו ביניהם שיהא התשלום בשנים עשר זהובים לשנה, בדינר זהב לחדש, והתעברה השנה, והשוכר טען שעליו לשלם רק שנם עשר זהובים לכל השנה, והמשכיר טען שעל השוכר לשלם לו שלשה עשרה זהובים, דינר זהב לכל חודש, ובא מעשה לפני רבן גמליאל ולפני רבי יוסי, ואמרו, יחלוקו את חדש העיבור – ישלם השוכר מחצית מהדינר השלש עשרה. ואמר שמואל בנידון זה, בבא באמצע החדש עסקינן – דין זה נאמר כשבא הנידון לפנינו באמצע חודש העיבור, אבל אם בא בתחלת החדש, כולו למשכיר – חייב השוכר לשלם לו את הדינר השלש עשרה, ואם בא בסוף החדש, כולו לשוכר, ופטור לגמרי מלשלם. ורב נחמן נחלק על שמואל ואמר, אפילו בא בסוף החדש, גם כן כולו למשכיר, וצריך השוכר לשלם לו שלשה עשר דינרים. מבאר הרי"ף, לאו טעמיה דרב נחמן דתפשינן לשון אחרון הוא – טעמו של רב נחמן שם אינו מחמת שתופסים את הלשון האחרונה, שהיא 'דינר זהב לחודש', ולכן חייב לשלם שלשה עשר דינרים, דהא אפילו אפיך מיפך – שהרי אפילו אם היה אומר לו לשון הפוכה, ואמר 'מדינר זהב לחדש, בשנים עשר זהובים לשנה', גם כן קאמר רב נחמן דיהבינן כוליה למשכיר – גם באופן זה יסבור רב נחמן שצריך השוכר לשלם למשכיר את הדינר השלש עשרה, אלא היינו טעמיה דרב נחמן – אלא זהו טעמו של רב נחמן שם, כיון דקרקע בחזקת בעליה קיימא – שהקרקע, והיינו המרחץ, נמצא בחזקת הבעלים, שהוא המשכיר, ולא מפקינן ממונא מחזקיה מספיקא – ואין השוכר יכול להוציא את המרחץ מידו בחודש המסופק בלא שישלם לו את דמי הספק, אלא מוקמינן ממונא בחזקת מאריה – אלא מעמידים את הממון בחזקת הבעלים, והיינו המשכיר, והוה ליה אידך המוציא מחבירו עליו הראיה – והשוכר, שהוא המוציא מחבירו, שבא להוציא מהמשכיר את המרחץ באותו חודש מסופק, עליו להביא ראיה לדבריו. והכי נמי עבדינן – וכך אנו עושים גם לגבי הנידון של משנתנו, באומר לחבירו 'מדה בחבל הן חסר הן יתיר', וכן גבי הנידון שהובא לעיל באומר לחבירו 'מאה מעי אסתירא', שבכל אלו אמרינן הלך אחר הפחות שבלשונות, כי היכי דלוקמו נכסי בחזקת מרייהו – כיון שהנכסים עומדים בחזקת בעליהם הראשונים, וליהוי אידך – והשני נחשב המוציא מחבירו עליו הראיה. ומסיים הרי"ף, ורב נחמן ושמואל, בהא לא פליגי – לא נחלקו בנידון זה, אלא לדברי שניהם המוציא מחבירו עליו הראיה, והלכתא כוותיהו – וההלכה כדבריהם.
