משנה ב: בְּתוּלָה, כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם. וְאַלְמָנָה, מָנֶה. בְּתוּלָה אַלְמָנָה, גְּרוּשָׁה, וַחֲלוּצָה, מִן הָאֵרוּסִין, כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם, וְיֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים. הַגִּיּוֹרֶת, וְהַשְּׁבוּיָה, וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּפְדּוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם, וְיֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים:
משנה ב: תקנת חכמים היא שכל הנושא אשה יתחייב לתת לה מנכסיו סכום כסף מסוים כשיגרשנה או כשימות, ותקנו כן כדי שלא יהיה קל בעיני האדם לגרש את אשתו, וכן כדי שתרצנה הנשים להנשא לאנשים. משנתנו מבארת את פרטי הדינים בסכום הכתובה שמתחייב הבעל לאשתו: הנושא בְּתוּלָה, כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם זוז. וְהנושא אַלְמָנָה, כתובתה מָנֶה – מאה זוז. הנושא אשה שהיא עדיין בְּתוּלָה, אך היא אַלְמָנָה, או גְּרוּשָׁה, וְכן חֲלוּצָה, מִן הָאֵרוּסִין, שמת בעלה או גירשה לאחר שהתארסה קודם שנשאה, כל אלו כְּתֻבָּתָן מָאתַיִם, כיון שעדיין בתולות הן, וְיֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים – אם מצא הבעל שאינה בתולה, מפסידה את כל כתובתה, כיון שמקח טעות הוא זה [ואינה יכולה לטעון שכיון שידע הבעל שהיתה מאורסת לאחר ידע שיתכן שאינה בתולה, אלא כיון שנשאה בחזקת בתולה, יש לו טענת בתולים]. עתה מבארת המשנה שקטנה שנבעלה קודם שנהייתה בת שלש שנים, בתוליה חוזרים, ודינה ככל בתולה: הַגִּיֹּרֶת, וְהַשְּׁבוּיָה, וְהַשִּׁפְחָה הכנענית, שֶׁנִּפְדוּ, וְשֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ כשהיו פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, אף שגויה ושבויה ושפחה כנענית הן בחזקת שנבעלו, מכל מקום כיון שהיה זה קודם היותן בנות שלש שנים ויום אחד, דינן כבתולות, וכְּתֻבָּתָן מָאתַיִם, וְיֵשׁ לָהֶן [-יש לבעל עליהן] טַעֲנַת בְּתוּלִים, אם מצא שאינה בתולה.
