תָּנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא – רב שמואל בן רב יצחק שנה ברייתא זו לפני רב הונא, נאמר בפסוק (במדבר כז יא) 'וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אוֹתָהּ', ובכך שנכתבו בפסוק כל דיני הירושות מחוברים זה לזה בוי"ו החיבור, מַקִּישׁ בכך הכתוב יְרֻשָּׁה שְׁנִיָּה, והיינו ירושת שאר הקרובים שאינם בנים של המת, לִירֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה – לירושה של בני המת, מַה [-כשם שלגבי] יְרֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה נאמר בפסוק בפירוש שבֵּן קוֹדֵם לְבַת, אַף יְרֻשָּׁה שְׁנִיָּה, והיינו של בני בנים, או של אחים, או של שאר קרובים, לעולם בֵּן קוֹדֵם לְבַת, ולכן מי שמת ואין לו בנים, וכן אין לו אב שיירשנו, יורשים אותו אחיו, ולא אחיותיו, ורק אם אין לו אחים, יורשות אותו אחיותיו, וכן בשאר הירושות, אם יש בנים ובנות, יורשים הבנים, ואין בנים, הבנות יורשות.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, נאמר בפסוק (דברים כא טז) 'וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו', ומכך שנאמרה בפסוק לשון 'יום' יש ללמוד, שרק בַּיּוֹם אַתָּה מַפִּיל דִּין נְחָלוֹת – רשאים הדיינים לדון דיני ירושות, וְאִי אַתָּה מַפִּיל דִּין נְחָלוֹת בַּלַּיְלָה.
וְתַנְיָא אַחֲרִיתָא נַמִּי – וכן שנינו גם בברייתא אחרת, נאמר בפסוק (במדבר כא יז) בסיום פרשת נחלות 'וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט', ומכך שסיימה התורה את פרשת נחלות בלשון 'משפט', יש ללמוד שאוֹרְעָה [-לשון 'אירוע', מקרה] כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ לִהְיוֹת דִּין, כלומר, לימדה בכך התורה שדיני נחלות שוים לדיני ממונות, וְכִדבריו דְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, שְׁלֹשָׁה בני אדם שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, והוא אמר להם כיצד רצונו שיתחלקו נכסיו לאחר מותו, אם רָצוּ אותם שלשה, הרי הם כּוֹתְבִין את דבריו בתורת עדות, ואם רָצוּ, עוֹשִׂין דִּין – יכולים לשבת בתורת בית דין ולפסוק את חלוקת הירושה על פי דברי המת. אבל אם היו אלו שְׁנַיִם בלבד, כּוֹתְבִין – יכולים הם לכתוב את הדברים, וְאֵין עוֹשִׂין דִּין, ואפילו אם יצרפו להם דיין שלישי אינם יכולים לדון דין זה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דַּהֲווּ לְהוּ עֵדִים – שהרי באותה שעה שציוה בפניהם לא היו ראויים להיות דינים, אלא עדים, כיון שהיו רק שנים, וְאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּן. ואָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאם היו שלשה יכולים הם להיות דיינים, אֶלָּא כשנכנסו לבקרו בַּיּוֹם, שזהו זמן הראוי לדין, אֲבָל אם נכנסו בַּלַּיְלָה, שזהו זמן שאין דנים בו, כּוֹתְבִין את דברי החולה בתורת עדות, וְאֵין עוֹשִׂין דִּין, וכפי שהתבאר שדיני ירושה הם כשאר דיני ממונות, שאין דנים בהם אלא ביום, ולא בלילה.
