ידוע מאמר החכם, שהיה אומר שראוי לכבד לכל אדם, אם הוא חכם ממני – ראוי לכבדו על חכמתו, ואם אני חכם ממנו – נמצא שהוא צדיק ממני, שאני חוטא במזיד, והוא חוטא בשוגג. אם הוא עשיר – ראוי לכבדו על עשרו, שהרי גדולי ישראל היו מכבדים את העשירים, כי ה' חפץ ביקרו. ואם אני עשיר והוא עני – נמצא שאני חוטא, שאיני עושה צדקה כראוי, והוא צדיק בכך. ואמרו חז"ל שכל היודע בחברו שיש בו דבר אחד טוב יותר ממנו, חייב לנהוג בו כבוד.
וכתוב במדרש שראוי לכבד את העני ולקום מפניו, לכבוד השם יתברך ההולך עימו, שנאמר 'כי יעמוד לימין אביון'. וידוע מאמר חז"ל 'איזהו מכובד, המכבד את הבריות'. ולא טוב עושה מי שחולק כבוד לעשירים ומיקל בכבוד העניים, כי ה' יריב את ריבם ותובע עלבונם, כי יגדל צערם, ומתרעמים על מידותיו של הקדוש ברוך הוא. וכשאדם עושה סעודה ומזמין את ידידיו, מה טוב ומה נעים שיהיו מסובים עשירים עם עניים על שלחן אחד, כי בזה מתכבדים. וכן כל עשיר שמראה פנים שוחקות לעני, ומדבר עימו וחולק לו כבוד, למצוה רבה יחשב לו, כי מחיה לב נדכאים ומשמח לב אומללים. ובפרט אם קרוביו עניים מרודים, לא יהא לבושה להראות שהם קרוביו, רק יקרב את קרוביו ויבקרם בשמחתם ובחגים, וזהו כבודו.
וראוי לאדם שילך בדרכי ה', שהוא מחבב את העניים ומבקר אותם, ונאמר 'אני את דכא אשכון'. וידוע שרצונו של אדם זהו כבודו, וראוי לירד לסוף דעת כל אחד ואחד ולעשות רצונו, ושיבטל רצונו מפני רצון אחרים.
