עיקר הכבוד שיש לאדם לכבד את הוריו הוא לאחר מותם, שיעשה כל מה שבכוחו לעילוי נשמתם. ולא ינהג כאותם אנשים שנזכרים בהוריהם רק ביום השנה לפטירתם [יארצייט], שאומרים קדיש ונותנים מעט צדקה ולומדים מעט, אוי להם לאבות שמצפים לבניהם שיפדום ויעלום מבאר שחת, ואין הבנים עושים כן.
ולא יסתפק הבן בכך שאומר קדיש בשנה הראשונה לפטירת הוריו, כיון שיש אומרים שהקדיש אינו מיועד רק להציל מעונש אלא גם גורם עילוי נשמה לנפטר, ולכן ראוי לבן שכל ימי חייו תהא דמות דיוקנו של אביו חקוקה בפניו, וידמה כאלו צועק מרה מתוך אש להבה ואומר, 'בני ידידי, חנוני חנוני, הצילו מחרב נפשי מיד כלב יחידתי'. ואף אם חושב שאביו צדיק גמור ותתענג בדשן נפשו, ידמה כאילו על ידי אמירת הקדיש נותן לו מטעמים כאשר אהב אביו, בעבור תברכהו נפשו, ולכן לא יגרע אפילו יום אחד כל ימי חייו מלומר קדיש ולתן צדקה עבור נפש הוריו.
