שנינו במשנה, 'וְהָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין', מבררת הגמרא, מְנָא לָן – מנין נלמד דין זה, שהבעל יורש את אשתו, והאשה אינה יורשת את בעלה, ומבארת, דְּתָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפרשת ירושה (במדבר כז יא) 'וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ', ולשון 'שְׁאֵרוֹ' זוֹ אִשְׁתּוֹ, והפסוק מְלַמֵּד שֶׁהָאִישׁ יוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. יָכוֹל היית לומר שאַף הִיא תִּירָשֶׁנּוּ, שהרי כך היא משמעות פשטות לשון הפסוק, שנותנים את נחלתו לשארו, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'וְיָרַשׁ אוֹתָהּ', ללמד שרק הוּא יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ, וְאילו הִיא אֵינָהּ יוֹרֶשֶׁת אוֹתוֹ.
תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת, נאמר בפסוק (במדבר לו ח-ט) 'וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה, לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו. וְלֹא תִּסּוֹב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר', בְּסִבַּת הַבַּעַל הַכָּתוּב מְדַבֵּר – כוונת הפסוק היא שלא תינשא היורשת לאדם משבט אחר, שאינו שבט אביה, כיון שעל ידי זה תיסוב הנחלה לשבט אחר, שאם תמות האשה ללא ילדים יירשנה בעלה, ותיסוב נחלת אביה שהוא משבט אחד, לבעלה שהוא משבט אחר, ומוכח מפסוק זה שהבעל יורש את אשתו. ממשיכה הברייתא ושואלת, אַתָּה אוֹמֵר שכוונת הפסוק להסבת נחלה הבאה בְּסִבַּת הַבַּעַל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּסִבַּת הַבֵּן – שמא נאמר שכוונת הכתוב היא למקרה שתיסוב הנחלה על ידי בנה, והיינו שתמות כשיש לה בנים, ואותם בנים מתייחסים לשבט של אביהם, וכיון שיירשוה נמצא שהנחלה הוסבה משבט אביה לשבט בניה, המתייחסים לשבט בעלה שהוא אביהם, אך אין מכאן ראיה שהבעל יורש את אשתו, משיבה הברייתא, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר – כשנאמר בפסוק שלפני כן (במדבר לו ז) 'וְלֹא תִּסּוֹב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶה אֶל מַטֶּה', הֲרֵי הֲסַבַּת הַבֵּן אָמוּר – כבר נאמר הטעם של הסבת נחלה על ידי ירושת הבנים, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם – לשם מה נאמר פסוק נוסף 'וְלֹא תִּסּוֹב נַחֲלָה מִמַּטֶה לְמַטֶּה אַחֵר', ודאי בְּסִבַּת [-בהסבת נחלה שעל ידי] הַבַּעַל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וההכרח לפרש שפסוק זה עוסק בהסבת נחלה שעל ידי הבעל ולא שעל ידי הבן, הוא כיון דְּבֵן לָאו אַחֵר הוּא – אין בנה של האשה נחשב כ'אחר' לגבי אמו, ובהכרח מדבר הכתוב בהסבת נחלה שעל ידי הבעל.
עוד שנינו במשנה, 'וּבְנֵי אֲחָיוֹת נוֹחֲלִין וְלֹא מַנְחִילִין'. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, 'בְּנֵי אֲחָיוֹת וְלֹא בְּנוֹת אֲחָיוֹת', מבררת הגמרא, לְמַאי הִלְכְתָא – מה ההלכה שבאה הברייתא ללמדינו, והרי ודאי אין הכוונה כפשוטה שאין בנות יורשות את אחות אביהן, שהרי בכל מקום שהבנים ראויים לירש, אם אין בנים הבנות יורשות. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, לִקְדַּם – באה הברייתא ללמד שהבנים קודמים לבנות, ואם יש בנים יורשים הם לבדם את דודתם, אך אם אין בנים, ודאי יורשות אותה הבנות, והטעם לכך, דְּכָל הֵיכָא דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ – כיון שבכל מקום שדרגת הקורבה שווה, קָדְמִי בָּנִים לְבָנוֹת – הבנים קודמים לבנות [אמנם כשאין דרגת הקורבה שוה הבנות קודמות, ולכן בנותיו של המת קודמות לאחיו].
