א. גם כאשר האדם מכוון כראוי בתפילתו, לא יחשוב שמחמת כן ראוי שיעשה הקב"ה את בקשתו, כי אדרבה, מחשבה זו מזכירה עוונותיו של האדם, שבודקים את מעשיו אם אכן הוא כל כך ראוי שתישמע תפילתו, אלא יחשוב שייטיב עמו הקב"ה בחסדיו. (שו"ע ומשנ"ב סי' צח)
ב. ויאמר האדם בליבו, מי אני שאבוא לפני הקב"ה לבקש בקשות, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו. (שם)
