פרק ב, משנה א: הָאִשָּׁה שֶׁנִתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, הִיא אוֹמֶרֶת בְּתוּלָה נְשָׂאתַנִי, וְהוּא אוֹמֵר, לֹא כִי אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצְתָּה בְּהִינוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ, כְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, אַף חִלּוּק קְלָיוֹת רְאָיָה:
פרק ב, משנה א: הנושא אשה מתחייב בדמי 'כתובה', שהם מאתים זוז לבתולה, ומאה זוז לאלמנה או גרושה, ולאחר מיתת הבעל או לאחר שמגרשה, מקבלת האשה סכום זה מנכסיו. משנתנו עוסקת באופן שאין ידוע האם נשא האדם את אשתו כשהיתה בתולה, או שהיתה אלמנה או גרושה: הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה [-שהתאלמנה] אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, ותובעת את כתובתה, הִיא אוֹמֶרֶת – טוענת לבעל שגירשה, או ליורשיו כשהתאלמנה, בְּתוּלָה נְשָׂאתַנִי, וכתובתי מאתיים, וְהוּא אוֹמֵר, לֹא כִּי – אין האמת כדברייך, אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ, ובאופן שהתאלמנה, טוענים כן יורשי הבעל, ואין בידה שטר כתובה שיהיה ניתן לראות האם כתוב בו שנישאה בתולה או לא, אִם יֵשׁ עֵדִים שכשנישאה לבעלה נהגו בה כמנהג הבתולות, והיינו שֶׁיָּצְתָה מבית אביה בְּהִנּוּמָא – מין צעיף שנותנים על פניה, וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ – שער ראשה על כתפיה, הרי זו ראיה שהיתה בתולה באותה שעה, וכְּתֻבָּתָהּ מָאתַיִם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, אַף חִלּוּק קְלָיּוֹת רְאָיָה, כלומר, אם יש עדים שבשעת נישואיה חילקו קליות לילדים, כדרך שהיו עושים במקומו של רבי יוחנן בן ברוקה בנישואי הבתולות, הרי זו ראיה שבתולה נישאת, וכתובתה מאתיים.
