כתב בספר חסידים עצה לכוף את יצרו שלא לעבור עבירות, שעל כל עבירה שתבוא לידו ויצרו תוקפו, ישים אל לבו, שאם היו גוזרים עליו להמיר דתו – ודאי היה מוסר נפשו למיתה על דבר כבוד שמו יתברך, והאם לכבוש את יצרו הוא יותר קשה ומר ממות? ולכן ראוי לו שיכבוש את יצרו על דבר קונו. והנה עינינו הרואות, שכמעט כל ישראל בחזקת כשרים שמוסרים נפשם על קדוש השם, אבל אין גם אחד שיכבוש את יצרו לגמרי, ויהא צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כלל. והטעם הוא לפי שלמסור נפש למיתה אין כל כך פיתוי היצר, או מטעם שעוון המרת הדת הוא חמור מאד בעיני כל, מה שאין כן שאר עברות, שהיצר הרע מקטין אותם בעיני הבריות, או מטעם שחושב האדם שהמיתה היא כמעט רגע, ובין כך סוף האדם למות, ובמסרו נפשו על קידוש השם תיכף ניצול מיצרו, והוא מזומן לחיי העולם הבא, מה שאין כן לכבוש את יצרו על שאר עברות שקשה עליו יותר, לפי שיצרו תמיד ירדפנו.
אבל לפי האמת, הרי כבר כתבו בעלי המוסר שאין ראוי להשגיח על קטנות העבירה, אלא על גודל האדון שציוה עליו, וכל העובר מצות המלך – קטנה או גדולה – מורד במלכות יקרא. וכתבו עוד, שההולך אחר עצת יצרו, אפילו עובר עברה קלה, חשוב כעובד עבודה זרה, שכמו שהעובד עבודה זרה עוזב את ה' ומקבל עליו כוכב אחד או מזל לאדון ולפטרון, כן זה מקבל את יצרו לאדון ופטרון שיהא שופטו. ועוד, שכיון שיצרו תוקפו לעבור עבירה, מתגרה בו יותר ממה שמתגרה לכך שלא ימסור נפשו למיתה, ואם כן לפי גודל הצער שיש לאדם בכך כן ירבה שכרו.
