משנה ב: בְּהֵמָה שֶׁנּוֹלְדָה בְיוֹם טוֹב, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת. וְאֶפְרוֹחַ שֶׁיָּצָא מִן הַבֵּיצָה, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהוּא אָסוּר. הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפּוֹר בַדֶּקֶר וִיכַסֶּה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחוֹט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן. וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה. שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא:
משנה ב: בְּהֵמָה שֶׁנּוֹלְדָה בְיוֹם טוֹב, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת, ואינה נחשבת 'נולד' האסור ביום טוב, כיון שכבר בבין השמשות של יום טוב היתה ראויה לאכילה, אם היתה אמה נשחטת, ולכן גם ביום טוב עצמו אינה מוקצה. וְאֶפְרוֹחַ שֶׁיָּצָא מִן הַבֵּיצָה, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁהוּא אָסוּר, כיון שבבין השמשות של כניסת יום טוב לא היה האפרוח ראוי לאכילה, וכיון שרק ביום טוב עצמו נעשה ראוי לאכילה הרי זה 'נולד', כלומר, דבר שהתחדש ביום טוב ולא היה ראוי קודם לכן, האסור ביום טוב. הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וְעוֹף בְּיוֹם טוֹב, שדמם טעון כיסוי בעפר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפֹּר בַּדֶּקֶר – יתד הנעוצה בקרקע מערב יום טוב, וִיכַסֶּה את הדם בעפר זה, ובתנאי שזהו עפר תיחוח, שאינו מחוסר כתישה כדי לכסות בו. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחֹט אדם חיה או עוף ביום טוב, אֶלָא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמוֹדִים בית הלל שֶׁאִם עבר ושָׁחַט ביום טוב, והיה הדקר נעוץ בקרקע מערב יום טוב, שֶׁיַחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה, ובתנאי שהיה זה עפר תיחוח, וכפי שהתבאר בדברי בית שמאי [אלא שבית שמאי מתירים אפילו לשחוט לכתחילה]. דין נוסף, שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא לשימוש האדם, ואינו מוקצה, ולכן אף לדברי בית הלל אם יש לו אפר כירה רשאי הוא לשחוט לכתחילה ולכסות בו, ובתנאי שהיה האפר מוכן מערב יום טוב, או אפילו אם נעשה מעצים שהוסקו ביום טוב, ובתנאי שהוא עדיין חם באופן הראוי לצלות בו ביצה.
