משנה ד: הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל וְלֹא נִגְאֲלָה, הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ, וְנוֹתְנִים אֶת דָּמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נִכְנָסִין, אֲבָל לֹא נוֹתְנִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין, אֶלָּא נִקְרֵאת שְׂדֵה רְטוּשִׁין, עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי. הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי וְלֹא נִגְאֲלָה, נִקְרֵאת רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי. לְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ, עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר:
משנה ד: משנתנו ממשיכה לדון בשדה אחוזה שהוקדשה, ואם גאלה הבעלים הרי היא נשארת ברשותו לעולם, ואם נגאלה על ידי אחר, הרי היא ברשותו עד שנת היובל, ובשנת היובל יוצאת לכהנים בחינם, ומשנתנו דנה באופן שלא נגאלה השדה כלל: הִגִּיעַ הַיּוֹבֵל, וְלֹא נִגְאֲלָה אותה שדה אחוזה, לא על ידי המקדיש ולא על ידי אחרים, הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ, וְנוֹתְנִים אֶת דָּמֶיהָ להקדש, כיון שאין דבר יוצא מרשות הקדש בלא נתינת דמים, וכיון שלא נגאלה על ידי אחרים, צריכים הכהנים לתת את דמיה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, נִכְנָסִין הכהנים לשדה, אֲבָל לֹא נוֹתְנִין את דמיה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא נִכְנָסִין וְלֹא נוֹתְנִין, אֶלָּא נִקְרֵאת שְׂדֵה רְטוּשִׁין – שדה עזובה, עַד הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי, ואם הִגִּיעַ גם הַיּוֹבֵל הַשֵּׁנִי וְלֹא נִגְאֲלָה, נִקְרֵאת רְטוּשֵׁי רְטוּשִׁין, עַד הַיּוֹבֵל הַשְּׁלִישִׁי, ולְעוֹלָם אֵין הַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ, עַד שֶׁיִּגְאָלֶנָּה אַחֵר, ותהיה ברשותו עד שנת היובל, ובשנת היובל תצא לכהנים.
