יז) וכל אלו הקרבנות המתערבין בחיים, אם עבר והקריב, הורצה, שאין בעלי חיים נדחין.
יח) בהמה שנמצאת מירושלים ועד מקום ששמו מגדל עדר, וכמדתה לכל רוח – וכשיעור זה [של ירושלים עד מגדל עדר] לכל צד מצדדי ירושלים, חוששים שמא קרבן הוא, אך אין יודעים איזה קרבן הוא, אם נקבה בת שנתה היא, כונסה לכיפה עד שתמות, מחשש שמא חטאת היא. היתה בת שתים, יביאנה שלמים, ויביא עמה לחם, שמא תודה היא. מצא זכר בן שתי שנים, אין לו תקנה, שמא אשם הוא ועדיין לא כפרו בעליו. מצא זכר בן שנה, מניחו עד שיפול בו מום, ומביא שתי בהמות תחתיו, ומתנה ואומר, אם עולה היה, הרי זה עולה תחתיו, ואם שלמים היה, הרי זה שלמים תחתיו. ומקריב האחד עולה ונסכיו משל צבור, והאחר שלמים עם הלחם, שמא תודה היה. ומה יעשה בזה הנמצא, יאכל במומו, שאפילו אם היה בכור או מעשר, הרי במומו הוא נאכל. ואם פסח אחר זמנו הוא, הרי זה שלמים, ובזמנו אין לחשוש לו, שהרי הכל נזהרין בו. ואם תאמר שמא אשם נזיר או אשם מצורע הוא, אינן מצויין תמיד, לפיכך לא חשו להן.
