משנה ט: נִשְׁבֵּית, חַיָּב לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם אָמַר הֲרֵי גִטָּהּ וּכְתֻבָּתָהּ, תִּפְדֶּה אֶת עַצְמָהּ, אֵינוֹ רַשַּׁאי. לָקְתָה, חַיָּב לְרַפּאוֹתָהּ. אָמַר הֲרֵי גִטָּהּ וּכְתֻבָּתָהּ, תְּרַפֵּא אֶת עַצְמָהּ, רַשַּׁאי:
משנה ט: משנתנו ממשיכה לעסוק בחיובי הכתובה: נִשְׁבֵּית אשתו של האדם, חַיָּב הוא לִפְדּוֹתָהּ. וְאִם אָמַר, הֲרֵי גִּיטָהּ וּכְתוּבָּתָהּ, כלומר, הריני מגרשה ונותן לה את דמי כתובתה, ותִּפְדֶה אֶת עַצְמָהּ, אֵינוֹ רַשַּׁאי, אלא עליו לפדותה מממונו ולהחזירה אליו, כיון שמיד כשנשבתה חל עליו חיוב לפדותה, ואין הגירושין פוטרים אותו מחיוב זה. לָקְתָה – נחלתה האשה, חַיָּב בעלה לְרַפּאוֹתָהּ, כיון שכאשר האשה חולה הרי תרופותיה נחשבים כ'מזונות', וכשם שצריך האדם לזון את אשתו כך חייב הוא ברפואתה. ואם אָמַר הֲרֵי גִּיטָּהּ וּכְתוּבָּתָהּ, כלומר, הריני מגרשה ונותן לה את דמי כתובתה, ותְּרַפֵּא אֶת עַצְמָהּ, רַשַּׁאי, כיון שחיוב הרפואות מתחדש בכל יום, כמו מזונות, וכשם שאין אדם חייב לזון את גרושתו, כך פטור הוא מרפואתה לאחר שגירשה.
