משנה ד: אֵין הַמְדֻמָּע מְדַּמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאֵין הַמְחֻמָּץ מְחַמֵּץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן:
משנה ד: הדינים שבשתי המשניות הבאות הובאו כאן אגב הדין האחרון שבמשנה הבאה, השייך לדיני תמורה: אֵין הַמְדֻמָּע מְדַּמֵּעַ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, כלומר, פירות של חולין שהתערבו בהם פירות של תרומה, אם יש בחולין מאה פעמים כנגד שיעור התרומה, הרי התרומה בטילה בחולין, אך אם אין שיעור של מאה כנגד התרומה, כל התערובת אסורה לזרים, והיא נקראת 'מדומעת', כלומר מעורבת. ומשנתנו מחדשת, שאם נפל פרי מתוך התערובת הזו לתוך פירות אחרים של חולין, אין צורך שיהיה בתערובת השניה מאה כנגד אותו הפרי, אלא די בכך שיהיה שם מאה לפי החשבון של התערובת הראשונה, ולכן, אם התערובת הראשונה היתה חציה חולין וחציה תרומה, ונפלו עשר פירות מתערובת זו לתוך פירות אחרים, אין צורך שיהיה מאה כנגדם, אלא די בכך שיהיה חמשים כנגדם, שזהו חשבון התרומה המעורבת בהם. וְאֵין הַמְחֻמָּץ מְחַמֵּץ אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, כלומר, בצק של חולין שהחמיץ על ידי שאור של תרומה, הרי כולו אסור לזרים, ואם נפלה חתיכה מאותו בצק לתוך בצק אחר והחמיצה אותו, אין הבצק השני נאסר אלא אם כן החלק של התרומה שבחתיכת הבצק שנפלה לתוכו היה יכול לבדו להחמיץ את הבצק השני, ללא חלק החולין המעורב בו. וְאֵין הַמַּיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן, כלומר, הרי מי מקוה צריכים להיות מי גשמים וכדומה שלא נשאבו מעולם בכלי, וצריכים להיות ארבעים סאה, ואמנם לאחר שכבר יש ארבעים סאה של מי גשמים אינם נפסלים גם אם ישפכו לתוכם מים רבים שאובים, אך קודם שהושלמה המקוה לארבעים סאה, ושפכו לתוכה שלשה לוגים מים שאובים כדי להשלימם לארבעים סאה, הרי הם פוסלים את המקוה כולה. ועל כך מחדשת משנתנו שדין זה הוא לפי חשבון הכלים, כלומר, שרק אם נפלו אותם שלשה לוגים משלשה כלים שונים או פחות, אך אם נשפכו המים מארבעה כלים או יותר, אין המקוה נפסלת [וזו היא דעת רבי יוסי בר חוני, אמנם ההלכה אינה כדבריו, אלא אפילו אם נפלו אותם שלשה לוגים מכלים רבים, הרי הם פוסלים את המקוה].
