משנה ג: הַיָּבָם אֵינוֹ מַאֲכִיל בַּתְּרוּמָה. עָשְׂתָה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַבַּעַל וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בִּפְנֵי הַיָּבָם, וַאֲפִלּוּ כֻּלָּן בִּפְנֵי הַבַּעַל, חָסֵר יוֹם אֶחָד בִּפְנֵי הַיָּבָם, אוֹ כֻלָּן בִּפְנֵי הַיָּבָם, חָסֵר יוֹם אֶחָד בִּפְנֵי הַבַּעַל, אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה. זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה. בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶן אָמְרוּ, אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחֻפָּה:
משנה ג: לאחר שהתבארו דיני אכילת מזונות בארוס וארוסה, מבארת משנתנו את דין אכילת מזונות באשה הזקוקה ליבום: הַיָּבָם – אדם שמת אחיו ללא ילדים, וצריך הוא לייבם את אשת אחיו, הגם שהוא כהן ואשתו מותרת באכילת תרומה, אֵינוֹ מַאֲכִיל בִּתְרוּמָה את אשת אחיו הזקוקה ליבומו, עד שישאנה בפועל. אם היתה אותה יבמה רק מאורסת לאחיו, ועָשְׂתָה – שהתה שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים של אירוסין בִּפְנֵי הַבַּעַל קודם שמת, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים נוספים בִּפְנֵי הַיָּבָם, וַאֲפִילּוּ שהתה כּוּלָּן – כל שנים עשר חודש בִּפְנֵי הַבַּעַל חָסֵר יוֹם אֶחָד, ואת אותו יום אחד השלימה לִפְנֵי הַיָּבָם, אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, ורק אם שהתה שנים עשר חודש בפני בעלה קודם שמת, היתה אוכלת בחייו [ולאחר שמת, לשיטת רש"י אינה אוכלת עוד בתרומה, ואף על פי שאכלה בחייו וכעת היא זקוקה ליבום. ולדעת רבינו תם אם אכלה בתרומה בחיי הבעל, ממשיכה לאכול בתרומה גם כשהיא שומרת יבם].עתה חוזרת המשנה לעיקר דין אכילת ארוסה בתרומה: הלכה זו שארוסת כהן אוכלת בתרומה, זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, וְאילו בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ, אֵין אִשָּׁה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה, ובגמרא התבארו שני טעמים לתקנה זו: א. שמא מתוך שהיא עצמה אוכלת תרומה, תטעה ותתן גם לאחיה ואחיותיה הקטנים משלה, והרי הם זרים האסורים בתרומה. ב. שמא לאחר הנישואין ימצא הבעל שיש בה מום, ויתברר שקידושין אלו היו מקח טעות המתבטלים למפרע, ונמצא שאכלה תרומה באיסור.
