שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא, אדם האומר על תינוק בין הבנים 'בכור הוא', אף שהבנים גדולים בשנים מתינוק זה, והוחזקו עד עתה כבניו של אותו אדם, מכל מקום נאמן הוא בדבריו שהתינוק הוא הבכור, כרבי יהודה, הסובר שהאמינה התורה לאב לומר מי הוא בנו הבכור גם נגד מי שהוחזק לנו עד עתה כבכור. ורבי יוחנן אמר, אינו נאמן, כרבנן, שלא האמינה התורה לאב אלא באופן שלא הוחזק לנו אף אחד מבניו כבכור, אך נגד חזקה אינו נאמן.
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא, אדם הנוטה למות האומר בצוואתו תטול אשתי בירושתי כאחד מן הבנים, הרי היא נוטל כאחד מן הבנים. אמר רבא, ואינה נוטלת אלא בנכסים של עכשיו – שיש בידו עתה בשעת הצוואה, אך אינה זוכה בנכסים שבאו לרשותו לאחר מכן, שהרי אין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם. ובבנים הבאים לאחר מיכן – אך השיעור של 'אחד מן הבנים' הוא גם בבנים שנולדו לו לאחר מכן, כלומר, אם בשעת הצוואה היו לו שלשה בנים, ובשעת מיתתו היו לו חמשה בנים, אין אומרים שתטול כפי שהיה ראוי כל בן ליטול בשעת הצוואה, אלא מחלקים את הנכסים לפי מספר הבנים שיש לו עתה, בשעת מיתתו, ונוטלת כאחד מהם, וכיון שהיו לו חמשה בנים, מחלקים את הנכסים לששה חלקים, ונוטלת חלק אחד.
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא, המוציא שטר חוב על חבירו, מלוה אומר לא נפרעתי כלום, ולוה אומר פרעתי מחצה, והעדים מעידין שפרעו כולו, אף שלפי דבריהם הלוה פטור לגמרי, מכל מקום כיון שהלוה עצמו הכחיש את דבריהם בכך שאמר שפרע רק מחצה, הרי זה כאילו פסל אותם על עצמו [כי לדבריו העידו עדות שקר], ולכן נשבע המלוה על טענתו, וגובה מחצה, כפי תביעת המלוה [ואף שגם המלוה פסלם על עצמו, הרי המלוה אינו זקוק להם כדי לגבות, כיון שיש בידו שטר חוב], אך גובה רק מנכסים בני חורין – נכסים שביד הלוה עצמו, אבל מנכסים משועבדים, שביד הלקוחות שקנו אותם מהלוה, לא – אין המלוה גובה, מאי טעמא – ומה הטעם לכך, כיון דאמרי לקוחות – יכולים הלקוחות לטעון, אנן אעדים סמכינן – אנו סומכים ומאמינים לעדים שאמרו שהחוב כולו פרוע, ומה שהלוה עצמו הודה שהם עדי שקר אין זה מחייב אלא אותו בעצמו, ולא אותנו. ואפילו לרבי עקיבא, דאמר לגבי שטר שכתוב בו שהלוה חייב 'דינרים', ולא כתוב כמה דינרים, המלוה טוען שהם חמשה והלוה טוען שהם שלשה, שכיון שהיה הלוה יכול לטעון שהוא חייב רק שני דינרים, והודה מעצמו שהם שלשה, כמשיב אבדה הוה, והיינו כמו אדם המשיב אבידה שמצא, שאם המאבד טוען שאיבד סכום גדול יותר אין המוצא חייב שבועה, כיון שאם תאמר כן ימנעו בני אדם מלהשיב אבידה, מחשש שיתבעו אותם יותר ממה שמצאו ויחייבו אותם שבועה, אין לומר שגם כאן נפטור אותו משבועה כיון שהיה יכול לומר שאינו חייב כלום, כיון דהני מילי – סברתו של רבי עקיבא היא רק היכא דליכא שטרא – באופן שאין ביד המלוה שטר חוב המסייע לתביעתו, אבל היכא דאיכא שטרא – אך באופן שיש למלוה שטר חוב המסייע לתביעתו, אירתותי מירתת – הלוה פוחד להכחישו, ולכן יש לחייבו.
מתקיף לה מר בר רב אשי, אדרבה – הרי יש לומר סברא הפוכה, דאפילו לרבי שמעון בן אלעזר, דאמר באותו מקרה של שטר שכתוב בו 'דינרים' שכאשר מודה הלוה בחלק מהתביעה מודה במקצת הטענה הוה, וחייב שבועה דאורייתא, הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי ליה – זהו דוקא באופן שאין עדים המסייעים לו, ולכן לא העיז להכחיש את כל החוב, ויש לחייבו שבועה על השאר, אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי ליה – אך באופן שיש עדים המסייעים לו ואומרים שהחוב כולו פרוע, ודאי משיב אבדה הוה – ודאי יש להחשיבו כמשיב אבידה, שהרי היה יכול לטעון שהחוב כולו פרוע, והיינו מאמינים לו כיון שהעדים מסייעים לו, וכיון שלא טען כן הרי הוא כ'משיב אבידה', שהודה מרצונו בדבר שלא היה ניתן לתובעו ולחייבו בו, ואין לחייבו יותר ממה שהודה.
