משנה ד: הָאָב זַכַּאי בְבִתּוֹ בְּקִדּוּשֶׁיהָ בַּכֶּסֶף בַּשְּׁטָר וּבַבִּיאָה. וְזַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. וּמְקַבֵּל אֶת גִּטָּהּ. וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ. נִשֵּׂאת, יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל שֶׁאוֹכֵל פֵּרוֹת בְּחַיֶּיהָ, וְחַיָּבּ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, בְּפִרְקוֹנָה, וּבִקְבוּרָתָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי חֲלִילִים וּמְקוֹנֶנֶת:
משנה ד: משנתנו מבארת את הזכויות שיש לאב בבתו קודם שבגרה, וכן את הזכויות והחובות שיש לבעל כלפי אשתו: הָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ, בְּקִדּוּשֶׁיהָ – שיכול הוא לקדשה בעודה קטנה או נערה, בְּכֶסֶף – שמקבל את כסף הקדושין מהחתן, ומתקדשת בכך, בִּשְׁטָר – שמקבל את שטר הקדושין מהחתן, ומתקדשת בכך, וּבְבִיאָה – ויכול הוא למוסרה לחתן לקדשה בביאה. וְזַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ, וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ – רשאי הוא להפר את נדריה, וּמְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ בעודה מאורסת, שאם מסר הארוס את הגט לאב כדי לגרשה, הרי היא מגורשת בכך, אף שלא הגיע הגט לידה [אבל לאחר שנישאת, גם אם היא עדיין קטנה, אין לאב רשות בה, ואינה מתגרשת בקבלת הגט על ידי האב]. וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ, שאם ירשה בתו הקטנה קרקעות מֵאֲבִי אִמָּהּ, אין לאביה זכות בפירותיהם של קרקעות אלו [ואמרה המשנה 'בחייה', כיון שאם מתה ללא בנים, האב יורשה]. נִשֵּׂאת, עוברים זכויות האב לבעל, שהוא זכאי במציאתה, במעשי ידיה ובהפרת נדריה, ויָתֵר עָלָיו הַבַּעַל – יש לבעל זכות יתירה על של האב, שֶׁאוֹכֵל את פֵּירוֹת נכסיה בְּחַיֶּיהָ, וְחַיָּב הבעל בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ, ובְפִרְקוֹנָהּ – לפדות אותה אם נשבית, וּבִקְבוּרָתָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, המתפרנס מן הצדקה, ומתה אשתו, לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וּמְקוֹנֶנֶת, והיינו באופן שדרך בני משפחתו לעשות כן, ואף על פי שאין דרך בני משפחתה בכך, כיון שהאשה עולה לדרגתו ומעמדו של הבעל ומשפחתו אפילו לאחר מותה, אבל תנא קמא סובר שרק בחייה הדין כן, אבל לאחר מיתתה אינה עולה עמו, אלא אם אין דרך בני משפחתה בכך, אינו חייב.
