משנה ד: מַחֲרִים אָדָם מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, מֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ. וְאִם הֶחֱרִים אֶת כֻּלָּן, אֵינָן מֻחְרָמִין, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, מָה אִם לַגָּבוֹהַּ, אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחֲרִים אֶת כָּל נְכָסָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּהֵא אָדָם חַיָּב לִהְיוֹת חָס עַל נְכָסָיו:
משנה ד: מַחֲרִים אָדָם – רשאי אדם להחרים להקדש מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, מֵעֲבָדָיו וּמִשִּׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים, וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ. וְאִם הֶחֱרִים אֶת כֻּלָּן, ולא השאיר לעצמו כלום, אֵינָן מֻחְרָמִין, כיון שנאמר (ויקרא כז כח) 'אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ', ומלשון 'מכל אשר לו', 'מאדם ובהמה', ו'משדה אחוזתו', משמע שהחרים מקצת מכל דבר, ולא את כולו, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר, ואין הלכה כמותו, אלא אף שלכתחילה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו, אם החרים, הרי הם מוחרמים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, יש ללמוד מהלכה זו, מָה אִם לַגָּבוֹהַּ – אם אפילו עבור הקדש אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְהַחֲרִים אֶת כָּל נְכָסָיו, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּהֵא אָדָם חַיָּב לִהְיוֹת חָס עַל נְכָסָיו, שלא יבזבזם שלא לצורך.
