יז יָפִ֣יחַ אֱ֭מוּנָה יַגִּ֣יד צֶ֑דֶק וְעֵ֖ד שְׁקָרִ֣ים מִרְמָֽה׃ יח יֵ֣שׁ בּ֭וֹטֶה כְּמַדְקְר֣וֹת חָ֑רֶב וּלְשׁ֖וֹן חֲכָמִ֣ים מַרְפֵּֽא׃
֍ ֍ ֍
(יז) כאשר באים שני בני אדם למשפט, הרי אותו שיָפִיחַ אֱמוּנָה – מי שדבריו נאמנים ונכונים, די בכך שיאמר דיבור קל ביותר, כמפיח אויר בשפתיו, יַגִּיד צֶדֶק – כדי שיוכל הדיין ללמוד מכך שדבריו דברי צדק, כי מלבד תוכן דבריו האמיתיים והנאמנים, צורת דיבורו מוכיחה שהאמת איתו, כי המשקר בדין בדרך כלל ידבר בקול רם, באלות ובשבועות, והאומר אמת יאמר דבריו בהשקט ובטחה. וְעֵד שְׁקָרִים מִרְמָה – ואילו עד השקר שנשכר על ידי בעל דינו, הגם שהוא בא כעד חיצוני, יכיר הדיין בקלות שהוא מדבר דברי רמאות.
(יח) ומוסיף ואומר, יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב – הגם שבעל הדין המשקר מבטא בלשונות נדר ושבועה לחזק את דבריו, ובכך רוצה הוא לדקור את בעל דינו להפסידו שלא כדין, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא – החכמים היושבים לדון, ומכירים את כללי הלשון, ישכילו להבין מתוך הדברים מי הוא המשקר, וירפאו בחכמתם את ה'דקירה' שרצה הלה לדקור בטענותיו את בעל דינו ולהפסידו, על ידי שיכירו בתבונתם מי הוא האומר אמת, ומי המשקר בטענותיו.
