וְאִי קַשְׁיָא לְךָ – ואם יקשה לך על הדין האמור כאן, שאם נתן את נכסיו בתורת ירושה אלמנתו ניזונת מנכסים אלו, מהַהִיא דִּתְּנַן – ממה ששנינו במשנה (גיטין מח:) אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת הַפֵּרוֹת, וְלִשְׁבַח קַרְקָעוֹת, וְלִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת לאחר מיתת הבעל והאב, מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים – מנכסים שביד לקוחות, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, שלא יחששו בני אדם מלקנות קרקעות שמא יוציאו אותם מהם עבור אחד מדברים אלו, הרי שמבואר במשנה שאין האשה ניזונת מנכסים משועבדים, וְהָכָא קָאַמְרִינָן – ואילו כאן אמרנו שאַלְמָנָתוֹ נִיזּוֹנֵית מִנְּכָסָיו, אין זו קושיא, כיון דהַהוּא – הדין האמור שם, במסכת גיטין, היינו בִּמְשַׁעְבְּדִי מֵחַיִּים – בנכסים שהשתעבדו בחייו, כְּגוֹן מַתְּנַת בָּרִיא, וּמְכִירָה, ובדברים אלו תקנו חכמים שלא תגבה האשה למזונותיה, מפני תיקון העולם, אֲבָל מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, דְּלֹא קַנְיָא – שאין קניינה חל אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, כִּדְאַמְרִינָן, מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע אֵימָתַי קוֹנָה, אַבַּיֵי אָמַר עִם גְּמַר מִיתָה, וְרָבָא אָמַר לְאַחַר גְּמַר מִיתָה, וַהֲלָכָה כְּרָבָא שקונה רק לאחר גמר מיתה, הרי שבאותו רגע ממש שמת האדם, קודם שקנה המקבל את המתנה, חל על נכסיו שעבוד למזונות אלמנתו, וכיון שמתנת שכיב מרע שהיא מדרבנן, לֹא דָּחְיָא – אינה דוחה לתַּקַּנְתָּא דְּרַבָּנָן, כיון דִּמְזוֹנוֹת אַלְמָנָה וּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, תַּרְוַיְיהוּ תַּקַּנְתָּא דְּרַבָּנָן נִינְהוּ – שתיהם תקנות דרבנן הם, וּבַהֲדֵי הֲדָדֵי קָא אָתוּ – ושניהם באים לחול בבת אחת לְאַחַר גְּמַר מִיתָה, הִילְכָּךְ לֹא דָּחְיָא חֲדָא מִינַּיְיהוּ לַחֲבֶרְתָּהּ – לכן אין אחת התקנות דוחה את חברתה, וְתַרְוַיְיהוּ קָנוּ, המקבל קונה את הנכסים עצמם, והאשה זוכה בשעבוד על נכסים אלו, וגובה אותם מהמקבל.
אחד מהראויים ליורשו יירש את כל נכסיו, אם אמר האדם נִכְסַאי לָךְ, וְאַחֲרֵיךָ – אחרי מיתתך לא יירשו יורשיך נכסים אלו, אלא יהיו הנכסים לִפְלוֹנִי, אִם הָרִאשׁוֹן רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, אֵין לַשֵּׁנִי בִּמְקוֹם הָרִאשׁוֹן כְּלוּם, שֶׁאֵין זו לְשׁוֹן מַתָּנָה, אֶלָּא לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה, וִירֻשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק, וכיון שירש הראשון את הנכסים, הרי הוא מורישם לאחר מיתתו ליורשיו, ולא לאותו פלוני שציוה המוריש הראשון. אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן, וְהָא אַפְסְקָהּ – והרי ציוה המוריש שתיפסק הירושה ותעבור לאדם אחר. השיב לו רב נחמן, הוּא סָבַר – אותו מוריש חשב בדעתו שיֵשׁ לָהּ הֶפְסֵק, וְרַחְמָנָא אָמַר – ואילו התורה אמרה שאֵין לָהּ הֶפְסֵק, ואינו יכול לשנות את דין התורה על ידי ציוויו.
