משנה ב: מֻתָּר לְהַקְרִיב לַבְּאֵר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא פָרָה רֹאשָׁהּ וְרֻבָּהּ בִּפְנִים וְשׁוֹתָה. מֻתָּר לְהַרְחִיק כָּל שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיַרְבֶּה בַפַּסִּין:
במשנה הקודמת התבארו המרחקים המותרים בין פסי הביראות, משנתנו מבארת ששיעורים אלו שאמרו רבי מאיר ורבי יהודה, הם לגבי השיעור שאפשר להרחיק את הפסים, אבל מֻתָּר לְהַקְרִיב את כל הפסים לַבְּאֵר, ולצמצם את המקום המוקף, וּבִלְבַד שישאר בין הפסים שיעור שֶׁתְּהֵא פָּרָה אחת, רֹאשָׁהּ וְרֻבָּהּ בִּפְנִים – בשטח המוקף דיומדין, וְשׁוֹתָה, וזהו שיעור שתי אמות, שאם לא כן יש לחשוש שישאב האדם מים, ויוציא מחוץ לשטח המוקף, עבור בהמתו. וְכן מֻתָּר לְהַרְחִיק – להגדיל את השטח המוקף כָּל שֶׁהוּא – ככל שירצה האדם, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּים לפי שיעור השטח המוקף, כאשר בין פס לפס יהיה מרחק כמלא שתי רבקות בקר.
