מִי שֶׁמֵּת, וְנִמְצֵאת דַּאיְתִּיקִי – צוואת אדם הנוטה למות קְשׁוּרָה לוֹ עַל יְרֵכוֹ, אף על פי שברור שהוא עצמו כתבה, הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם, כיון שלא התכוון שיחולו הדברים הכתובים בשטר עד שיתן אותו ליד המקבל, והרי מת קודם שנתן את השטר. אבל אם זִכָּה בָהּ לְאַחֵר – זיכה את השטר על ידי אדם אחר עבור מקבל המתנה, בֵּין אם אותו שזיכה את השטר למקבל הוא אחד מִן הַיּוֹרְשִׁין, וגם הוא בין המקבלים הכתובים בשטר, ובֵּין שֶׁאֵינוֹ מִן הַיּוֹרְשִׁין, דְּבָרָיו קַיָּמִין.
גמרא
שנינו במשנה, 'הָאוֹמֵר זֶה בְּנִי, נֶאֱמָן'. מבררת הגמרא, לְמַאי הִילְכְתָא – לגבי איזו הלכה יש נפקא מינה מנאמנותו של האב לומר שזהו בנו. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, לְיוֹרְשׁוֹ – שאותו בן יירש את נכסי אביו, וְלִפְטוֹר אֶת אִשְׁתּוֹ מִן הַיִּבּוּם, כלומר, אם לא ידוע לנו שיש לאותו אדם בנים, , וְאַף עַל גַב דְמוּחְזָק לָן דְּאִית לֵיהּ אַחֵי – ואף שאותו אדם מוחזק לנו כמי שיש לו אחים, ואם לא היה נאמן שיש לו בן, היתה אשתו חייבת ביבום, כדין אשת אדם שמת ללא בנים, מכל מקום על ידי שאמר על אדם מסוים שהוא בנו, נאמן לפטור את אשתו מיבום.
וּבַעַל שֶׁאָמַר גֵּרַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי, ואין לו ראיה לדבריו, אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְאִם מֵת ללא בנים, אשתו חוֹלֶצֶת, וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת, מחשש שמא אכן גירשה, ואז היא אסורה על היבם מדין אשת אח שלא במקום מצוה, אמנם כיון שיתכן שלא גירשה ואסורה היא להנשא לאדם אחר, צריכה חליצה. דְּאַמְרִינָן, הַהוּא דַּהֲוָה קָא שָׁכִיב – מעשה באדם שנטה למות, והיה ידוע שיש לו אחים, ולא היה ידוע שיש לו בנים, באופן שהיה נראה שאשתו תתחייב ביבום לאחר מיתתו, ואָמְרוּ לֵיהּ האנשים שהיו לידו, אִיתְּתֵיהּ לְמַאן – מה יהיה דינה של אשתך, האם תהיה מותרת להנשא למי שתרצה או שהיא חייבת ביבום. אָמַר לְהוּ אותו אדם, חַזְיָא לְכַהֲנָא רַבָּה – מותרת היא אפילו לכהן גדול, כלומר, לאחר מיתתי לא תצטרך יבום [אמנם אין כוונתו שבאמת תהיה מותרת לכהן גדול, שהרי אפילו סתם אלמנה אסורה לכהן גדול, ואפילו לכהן הדיוט תהיה אשה זו אסורה, שהרי נאמנותו היא מטעם שמפרשים את דבריו שגירשה, וגרושה אסורה לכהן, אלא דרך גוזמא אמר כן, ועיקר כוונתו שמצד יבום אינה נאסרת לשום אדם].
אָמַר רַבָּה, לְמַאי נֵיחוּשׁ לָהּ – למה יש לנו לחשוש בהתירה של אשה זו, חֲדָא – טעם אחד להתירה, דְּאָמַר חַזְיָא לְכַהֲנָא רַבָּה – שהרי אמר בעלה שהיא מותרת אפילו לכהן גדול, הרי שידוע לו שאינה זקוקה ליבום, או כיון שאין לו אחים או כיון שיש לו בנים. וְעוֹד, הָא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בַּעַל שֶׁאָמַר גֵּרַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי, נֶאֱמָן, ואם כן גם כאן יש לפרש את כוונתו באומרו שהיא מותרת לכל אדם, שגירשה, ובכך פטרה מיבום.
אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לרבה, וְהָא כִּי אֲתָא – והרי כשבא רַבִּי יִצְחָק מארץ ישראל, אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, שבַּעַל שֶׁאָמַר גֵּרַשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. אָמַר לֵיהּ רבה, לֹא קָא מְשַׁנִּינָן לְהוּ – וכי לא תירצנו את הסתירה בדברי רבי יוחנן, כָּאן לְמַפְרֵעַ, כָּאן לְהַבָּא, כלומר, אמנם אין הבעל נאמן לומר שגירש את אשתו לגבי דברים הנוגעים למפרע, כיון שבזה אין כל סברא להאמינו, אך לגבי דברים הנוגעים להבא נאמן הוא, מתוך שאם היה רוצה היה יכול לגרשה עתה בפני עדים, ולכן נאמן הוא אף לומר שכבר גירשה.
אָמַר לֵיהּ אביי, וְאַשִּׁינּוּיֵי נֵיקוּם וְנִסְמוֹךְ – וכי נסמוך לענין מעשה על תירוץ בעלמא. אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נָתָן בַּר אַמִּי, זִיל חוּשׁ לָהּ – אכן יש לחשוש לדברי אביי, שמא אכן יש מחלוקת אמוראים בנאמנותו של הבעל לומר שגירש את אשתו אפילו מכאן ולהבא, ואם כן לדעת הסוברים שאין הבעל נאמן נמצא שאינו נאמן בדבריו לפוטרה מיבום, ויש לחייבה בחליצה מספק.
