משנה ה: אֵין מֵי חַטָּאת נַעֲשִׂין מֵי חַטָּאת אֶלָּא עִם מַתַּן אֵפֶר. אֵין בֵּית הַפְּרַס עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרַס, וְלֹא תְרוּמָה אַחַר תְּרוּמָה, וְלֹא תְמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה, וְלֹא הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְמוּרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְמוּרָה. אָמְרוּ לוֹ, הֶקְדֵּשׁ עוֹשֶׂה תְמוּרָה, לֹא הַוָּלָד (וְלֹא תְמוּרָה) עוֹשִׂין תְּמוּרָה:
משנה ה: אֵין מֵי חַטָּאת של אפר פרה אדומה נַעֲשִׂין 'מֵי חַטָּאת', אֶלָּא עִם מַתַּן אֵפֶר על המים, ולכן יש צורך שתחילה יהיו מים בכלי, ועליהם יתן את האפר, ואם הפך את הסדר ונתן את האפר בכלי ואחר כך נתן את המים, פסול, שנאמר (במדבר יט יז) 'וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי', ומשמעות הפסוק שהמים יינתנו על הכלי בעצמו, בלא שיהא האפר חוצץ ביניהם, ואילו מה שנאמר 'ונתן עליו' אין הכוונה שיתן את המים על האפר, אלא שלאחר נתינת האפר על המים יערבם היטב, עד שיעלו המים מעל האפר. אֵין בֵּית הַפְּרַס עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרַס, כלומר, 'בית הפרס' הוא מקום שנחרש בו קבר ואין מקומו ידוע, ויש לחשוש שמא גררה המחרשה עצם קטנה מן המת שאינה ניכרת כל כך, ולכן אמרו שעד מאה אמה מכל צד הוא 'בית הפרס', כיון שעד מרחק כזה יתכן שנגררה עצם עם המחרשה, והעפר של אותו מקום מטמא במשא ובמגע [ולשון 'פרס' היא שבירה, כלומר, מקום שנשברו בו עצמות], ואם חזר וחרש מתוך אותו 'בית הפרס' לשדה סמוכה, אין אותה שדה סמוכה נעשית בית הפרס, ואין חוששים שמא נגררו עצמות מבית הפרס הראשון אל השדה האחרת. וְלֹא תְרוּמָה אַחַר תְּרוּמָה – שני שותפים בתבואה, שכל אחד מהם נתן רשות לחבירו להפריש תרומה, והלכו שניהם והפרישו תרומה בזה אחר זה, רק תרומתו של הראשון תרומה, אך של השני אינה תרומה, שהרי כבר הופרשה תרומה מתבואה זו. וְלֹא תְמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה – הממיר בהמת קדשים בבהמת חולין, שאמרה התורה שאותה בהמת חולין מתקדשת, וחזר והמיר את אותה בהמת תמורה בבהמת חולין אחרת, אין המרתו השניה חלה, כיון שנאמר 'והיה הוא ותמורתו יהיה קודש', ודרשו חכמים שרק 'הוא' ו'תמורתו', ותא 'תמורת תמורתו' [אבל אם המיר על בהמת הקרבן הראשונה, אפילו אלף בהמות, כולן קדושות בקדושת תמורה], וְלֹא הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְמוּרָה – אם היתה לו בהמת קרבן מעוברת, שהדין הוא שגם ולדה קדוש כמותה, והמיר את הולד בבהמת חולין, אין תמורתו חלה, שנאמר 'הוא' ותמורתו, ולא ולד של קודש. רַבִּי יְהוּדָה חולק על הדין האחרון ואוֹמֵר, הַוָּלָד עוֹשֶׂה תְמוּרָה, שנאמר 'הוא ותמורתו יהיה קודש' ולשון 'יהיה' באה לרבות את הולד, שאף הוא עושה תמורה. אָמְרוּ לוֹ, הֶקְדֵּשׁ – רק הקרבן עצמו עוֹשֶׂה תְמוּרָה, ולֹא הַוָּלָד וְלֹא תְמוּרָה עוֹשִׂין תְּמוּרָה, ואילו לשון 'יהיה' באה לרבות שוגג כמזיד, שאם התכוון להמיר שור שחור והמיר שור לבן, חלה תמורתו.
