כז) וכן לענין קמיצה, אם אבד והפריש תחתיו, ונמצא האבוד, ושלשתם בכלי, וקמץ מאחד משלשת החלקים, כך הדין, אם קמץ מן החלק הנמצא, שיריו של הנמצא עם החלק הראשון שלא אבד, נאכלין, כיון שהחלק הראשון היה מצורף עם החלק הנמצא להיקרב מתחילה, והמופרש אינו נאכל, שהרי מעולם לא היה מצורף עם החלק האבוד ונמצא. קמץ מן המופרש, שיריו נאכלין עם החלק הראשון, שהיו עתידים להיקרב יחד ומצטרפין, והנמצא אינו נאכל. קמץ מן הראשון, אף על פי ששניהם היו מצורפים עמו, שניהן אין נאכלין, לפי ששניהן שירים יתירים, שהרי הן ביחד עשרון שלם, ודומין למנחה שלא נקמצה, שהיא אסורה. ואם תשאל, היאך קרב הקומץ הזה, והרי לפניו עשרון ומחצה, ואילו הקומץ צריך לבא מעשרון אחד, אין זו קושיא, מפני שהקמיצה תלויה בדעת הכהן, ובעת שקומץ אין דעתו אלא על העשרון בלבד. והרי החלקים אינן נוגעין זה בזה, וממילא אינם מצטרפים לפסול את העשרון שעליו חשב הכהן.