יב) הפריש מעות לתודתו, וכשקנה את התודה נותרו בידו מעות, מביא בהן לחם, לפי שאף הלחם הבא עם התודה קרוי 'תודה'. אבל אם הפריש מעות ללחם, והותיר, אינו מביא בהן תודה, שאין התודה בכלל ה'לחם'.
יג) האומר הרי זו תודה, ונתערבה בתמורתה, ומתה אחת מהן ואין ידוע אי זו היא, הרי זו הנשארת אין לה תקנה, והטעם לכך, שאם יביא עמה לחם, יש לחשוש שמא התמורה היא, שאינה טעונה לחם. ואם הביאה בלא לחם, שמא התודה היא, וטעונה לחם. לפיכך לא תקרב זו לעולה, אלא תרעה עד שיפול בה מום.
