פרק ד, משנה א: וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, יָמוּתוּ. שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ וְשֶׁאָבְדָה וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם, אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים, תָּמוּת, וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְמוּרָה, לֹא נֶהֱנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין. אִם עַד שֶׁלֹּא כִפְּרוּ הַבְּעָלִים, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת, וְעוֹשָׂה תְמוּרָה, וּמוֹעֲלִין בָּהּ:
פרק ד, משנה א: וְלַד של נקבת חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, יָמוּתוּ – ייסגרו ברפת ללא אוכל עד שימותו. חטאת שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ, והרי היא פסולה להקרבה, שהרי חטאת כשרה רק כשהיא בת שנתה, וְשֶׁאָבְדָה – ומלבד שעברה שנתה גם אבדה, וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם – וכן אם אבדה ונמצאה בעלת מום [ולשון 'שאבדה' מתפרשת על שני הדברים, שעברה שנתה ואבדה, או שאבדה ונמצאה בעלת מום], אִם נמצאה מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים על ידי חטאת אחרת, תָּמוּת, וְאֵינָהּ עוֹשָׂה תְמוּרָה, לֹא נֶהֱנִין – אסורה בהנאה מדרבנן, וְלֹא מוֹעֲלִין – אין בה איסור מעילה. ואִם נמצאה אותה שעברה שנתה עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]כִפְּרוּ הַבְּעָלִים, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב – עד שיפול בה מום, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת, וְעוֹשָׂה תְמוּרָה, וּמוֹעֲלִין בָּהּ, דכיון שיש בה קדושה לענין זה שדמיה עומדים להקרבה, שייכים בה דיני תמורה ומעילה.
