המשך משנה ט: וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בַבִּירָה, שֶׁיִּתֵּן אֶת דָּמָיו. וְעַל הַחַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים, שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת, מִפְּנֵי תִקּוּן הַמִּזְבֵּחַ:
המשך משנה ט: וְהעיד עַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל – אדם שגזל קורת עץ גדולה, שֶׁבְּנָאוֹ הגזלן בַבִּירָה – בבנין גדול, ועתה חוזר הוא בתשובה ורוצה להשיב את הגזילה, שאף שמעיקר דין התורה צריך הוא להרוס את כל הבנין, והוציא את הקורה ולהחזירה [כיון שכל זמן שהגזילה קיימת בעולם חייב הגזלן להחזיר אותה בעצמה, ואינו יכול לשלם רק את דמיה, שנאמר 'והשיב את הגזילה אשר גזל'], מכל מקום מדרבנן אינו צריך לעשות כן, אלא די בכך שֶׁיִּתֵּן אֶת דָּמָיו, ותקנו כן מפני תקנת השבים, שאם ירצו לשוב בתשובה לא יהיה להם קשה לתקן ולהחזיר את גזילותיהם.
וְהעיד עוד עַל הַחַטָּאת הַגְּזוּלָה – הגוזל בהמה והקדישה לקרבן חטאת, שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים שהיא גזולה, אף על פי שמעיקר דין התורה לא חלה כלל הקדשתו של הגזלן, שהרי אין הבהמה שלו אלא של הנגזל, ואין אדם יכול להקדיש בהמה שאינה שייכת לו, ונמצא שלפי האמת היא בהמת חולין, מכל מקום תקנו חכמים שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת, ואינו צריך להביא חטאת אחרת, מִפְּנֵי תִקּוּן הַמִּזְבֵּחַ, שאם תאמר שאינה מכפרת יימנעו הכהנים מלהקריב קרבנות של אדם שאינם מכירים, כיון שיחששו שקרבנו גזול ונמצאו שוחטים ואוכלים חולין בעזרה, ולכן תקנו חכמים שגם אם לפי האמת החטאת גזולה, אם אין הדבר מפורסם, הרי היא מכפרת, ואין הכהנים עוברים איסור.
