משנה ד: וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְבָּרִים, קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ, יִקָבֵרוּ. הִפִּילָה שִׁלְיָא, תִּקָּבֵר. שׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֳּרֵי מְצוֹרָע, וּשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה, יִשָׂרֵפוּ, וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָעֲזָרָה:
משנה ד: וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְבָּרִים – הדברים שיש חיוב לקברם מחמת שהם אסורים בהנאה, קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ, יִקָבֵרוּ. הִפִּילָה שִׁלְיָא, כיון שאין שליא ללא ולד, תִּקָּבֵר השליא, כיון שבודאי הולד שבתוכה נימוח. שׁוֹר הַנִּסְקָל – שור שהרג אדם [והוא הדין לכל בעל חיים שהרג אדם], שדינו להסקל והוא אסור בהנאה, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֳּרֵי מְצוֹרָע – הציפור שנשחט לטהרתו [אבל הצפור המשתלח מותר], וּשְׂעַר נָזִיר שנטמא לאחר גילוחו, וּפֶטֶר חֲמוֹר – בכור של חמור שלא נפדה בשה, וּבָשָׂר שנתבשל בְּחָלָב, האסור בהנאה מן התורה, וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה, יִשָׂרֵפוּ, ולא יקברו, מחשש שיטעו וידמו אותם לקדשים שנפסלו בעזרה, שדינם שריפה, ואם יקברו את החולין שנשחטו בעזרה יטעו ויקברו גם את הקדשים שנפסלו בעזרה, שלא כדין, במקום לשורפם, וְכֵן סובר רבי שמעון אפילו לגבי חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָעֲזָרָה, הגם שהכל יודעים שאין כלל חיה בקרבנות, מכל מקום גזרו כן גם בחיה, שלא תיקבר אלא תישרף, מחשש שיטעו ויקברו בהמת קדשים שנפסלה בעזרה.
