משנה ה: וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִים, חָמֵץ בַּפֶּסַח, יִשָּׂרֵף. וּתְרוּמָה טְמֵאָה, וְהָעָרְלָה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אֵת שֶׁדַּרְכּוֹ לִשָּׂרֵף, יִשָּׂרֵף. וְאֵת שֶׁדַּרְכּוֹ לִקָּבֵר, יִקָּבֵר. וּמַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה:
משנה ה: וְאֵלּוּ הֵן הדברים הַנִּשְׂרָפִים, חָמֵץ בַּפֶּסַח, יִשָּׂרֵף [והיינו כדעת רבי יהודה, אך חכמים חולקים עליו וסוברים שניתן לאבדו גם בדרכים אחרות, כמבואר במסכת פסחים (פ"ב מ"א)], וּתְרוּמָה טְמֵאָה, שמותר לכהן להנות ממנה כשישרפנה, וְהָעָרְלָה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אֵת שֶׁדַּרְכּוֹ לִשָּׂרֵף – מי שניתן לשורפו, יִשָּׂרֵף. וְאֵת שֶׁדַּרְכּוֹ לִקָּבֵר, כלומר, שאי אפשר לשורפו, וכגון משקים של ערלה וכדומה, יִקָּבֵר.
וּמַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, כלומר, על אף שכללה המשנה את תרומה טמאה עם שאר הדברים, יש חילוק ביניהם, כיון שכל הדברים האסורים בהנאה אסור ליהנות מהם גם בשעת שריפתם, ואילו תרומה טמאה מותרת בהנאה, ומותר להדליק שמן ופת של תרומה וליהנות מהאור או החום שנוצר מהם.
