משנה ו: כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ חוּץ לִזְמַנָּן, וְחוּץ לִמְקוֹמָן, הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרֵפוּ. אָשָׁם תָּלוּי, יִשָּׂרֵף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִקָּבֵר. חַטַּאת הָעוֹף הַבָאָה עַל סָפֵק, תִּשָּׂרֵף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יַטִילֶנָּה לָאַמָּה. כָּל הַנִּשְׂרָפִין, לֹא יִקָּבֵרוּ. וְכָל הַנִּקְבָּרִים, לֹא יִשָּׂרֵפוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לִשְׂרוֹף אֶת הַנִּקְבָּרִים, רַשַּׁאי. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ מֻתָּר לְשַׁנּוֹת:
משנה ו: משנתנו ממשיכה בהבאת הדברים הנשרפים והנקברים: כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁנִּשְׁחֲטוּ במחשבה לאוכלם או להקריבם חוּץ לִזְמַנָּן, וְכן אם נשחטו במחשבה לאוכלם או להקריבם חוּץ לִמְקוֹמָן, הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרֵפוּ. אָשָׁם תָּלוּי, הבא על ידי אדם שיש לו ספק אם חטא או לא, ולאחר השחיטה וקודם ההקרבה נודע לו שלא חטא, יִשָּׂרֵף [ואף שהתבאר לעיל (מ"ד) שלדעת חכמים חולין שנשחטו בעזרה נקברים, כאן אין זה נחשב לחולין שנשחטו בעזרה, שהרי בשעת שחיטתו היה קדוש, כיון שבאותה שעה היה מוטל על האדם להביא אשם תלוי, ורק אחר כך התברר לו שהוא פטור]. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִקָּבֵר, כיון שהוא סובר שמיעטה התורה אשם תלוי משריפה.
חַטַּאת הָעוֹף הַבָאָה עַל סָפֵק, כגון מי שהוא ספק זב, שריבתה התורה שמביאים חטאת זו גם במקום ספק, אך אינה נאכלת מספק, תִּשָּׂרֵף, כיון שאינה נאכלת והרי היא דומה לקדשים שנפסלו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יַטִילֶנָּה לָאַמָּה – לאמת המים העוברת בעזרה, ומשם מתגלגל ומגיע לנחל קדרון. כָּל הַנִּשְׂרָפִין, לֹא יִקָּבֵרוּ במקום לשורפם, שמא יחפור אדם וימצאם ויבוא ליהנות מהם, והרי הם אסורים בהנאה. וְכָל הַנִּקְבָּרִים, לֹא יִשָּׂרֵפוּ, כיון שאף לאחר שנשרפו עדיין אפרם אסור בהנאה, מאחר ולא קבעה להם התורה דרך מסוימת לבערם, וכל זמן שיש בהם ממשות הרי הם אסורים [מה שאין כן בנשרפים, כיון שציותה התורה לשורפם, הרי לאחר שנעשתה מצוותם ונשרפו, אפרם מותר בהנאה]. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ לִשְׂרוֹף אֶת הַנִּקְבָּרִים, רַשַּׁאי. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אֵינוֹ מֻתָּר לְשַׁנּוֹת, כיון שיש חשש שאם ישרוף את הנקברים, יבוא ליהנות מאפרם, והדבר אסור, ולכן לא ישרפם.
הדרן עלך מסכת תמורה
