משנה ב: אֵיזֶהוּ אֶתְנָן, הָאוֹמֵר לַזּוֹנָה, הֵא לִיךְ טָלֶה זֶה בִּשְׂכָרֵךְ, אֲפִלּוּ מֵאָה, כֻּלָּן אֲסוּרִין. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הֵא לְךָ טָלֶה זֶה וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי, רַבִּי אוֹמֵר, אֵינוֹ אֶתְנָן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶתְנָן:
משנה ב: ממשיכה המשנה ומבארת, אֵיזֶהוּ אֶתְנָן שאסרה תורה להקריבו כקרבן לה', הָאוֹמֵר לַזּוֹנָה, בין גויה ובין ישראלית, ובתנאי שהיא אשה האסורה עליו באיסור לא תעשה [והיא מכונה 'זונה' כיון שנאסרת היא בביאה זו לכהונה, אבל ביאת פנויה ישראלית אינה פוסלת אותה לכהונה, ואין אתננה נאסר למזבח], הֵא לִיךְ טָלֶה זֶה בִּשְׂכָרֵךְ, אף על פי שהבטיח לה רק טלה אחד, ונתן לה אֲפִלּוּ מֵאָה, כֻּלָּן אֲסוּרִין. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הֵא לְךָ טָלֶה זֶה וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ הכנענית אֵצֶל עַבְדִּי העברי, והיינו באופן שאין לו אשה ישראלית ובנים, שבאופן זה אסרה עליו התורה שפחה כנענית, רַבִּי אוֹמֵר, אֵינוֹ אֶתְנָן, כיון שיש לעבד עברי אפשרות של היתר בשפחה כנענית, והיינו כשיש לו אשה ישראלית ובנים, אף על פי שבמקרה זה היא אסורה עליו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הרי זה אֶתְנָן, כיון שסוף סוף על עבד זה היא אסורה.
