משנה ד: הַמּוֹשִׁיב אֶת אִשְׁתּוֹ חֶנְוָנִית אוֹ שֶׁמִּנָּהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא, הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעָהּ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עַל פִּלְכָּהּ וְעַל עִסָּתָהּ:
משנה ד: אדם הַמּוֹשִׁיב אֶת אִשְׁתּוֹ חֶנְוָנִית למכור בחנות השייכת לו, אוֹ שֶׁמִּינָּה אותה אַפּוֹטְרוֹפָּא על נכסיו, לקנות ולמכור, לשכור פועלים וכדומה, הֲרֵי זֶה מַשְׁבִּיעָהּ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה, וכמו כל אדם הממונה כאפוטרופוס על נכסי חבירו, שיכול בעל הנכסים להשביעו בכל זמן שירצה שלא נטל משלו כלום, וחידשה המשנה שאפילו את אשתו יכול להשביע על כך, ואין אומרים שֶׁדַּי לה בשבועה שתישבע בסוף, כשתבוא לגבות את כתובתה, שלא קיבלה משלו כלום. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אפילו אם לא הושיבה חנוונית, ולא מינה אותה אפוטרופסית, יכול להשביעה על צרכי הבית, אֲפִילּוּ עַל פִּלְכָהּ – על מלאכת טווייתה שעשתה בפלך, וְעַל עִיסָּתָהּ – על מאכליה, שלא עיכבה משלו כלום.
