ז לֵ֣ךְ מִ֭נֶּגֶד לְאִ֣ישׁ כְּסִ֑יל וּבַל־יָ֝דַ֗עְתָּ שִׂפְתֵי־דָֽעַת׃ ח חָכְמַ֣ת עָ֭רוּם הָבִ֣ין דַּרְכּ֑וֹ וְאִוֶּ֖לֶת כְּסִילִ֣ים מִרְמָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ז) ולעומת הלץ, המוזכר בפסוק הקודם, שמתלוצץ מהחכמה מחמת שאינו יכול להשיגה בדעתו, ואילו היה מגיע לדרגת ה'דעת' לא היה מתלוצץ [ולכן מי שהגיע לדרגת הדעת אינו צריך לחשוש מהלץ, כי אין הלץ יכול להתלוצץ מדבר המושג בדרגה של דעת], הרי הכסיל גרוע ממנו, כי הוא עשוי להשיג גם את החכמה וגם את הדעת, ואף על פי כן אינו מהלך בדרכי החכמה כיון שהתאוות גברו עליו, ולכן מזהיר את החכם, לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל – התרחק מללכת עם האיש הכסיל, כי גם אם הגעת בענין החכמה לדרגה של דעת, שהדברים ברורים וידועים לך כדבר הידוע בהבנת השכל והשגת החושים, בכל זאת אם תלך עם הכסיל וּבַל יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי דָעַת – לא תדע את הדעת שקנית, ואפילו שהגעת לדרגה שתוכל להוציא ולומר את דברי הדעת בשפתיך, הרי אם תתחבר לכסיל הוא יְלַמֵּד אותך ללכת אחר התאוות, ומתוך כך תתנכר אל הדעת כאילו לא ידעת אותה כלל.
(ח) חָכְמַת עָרוּם הָבִין דַּרְכּוֹ – חכמתו של הערום היא להתבונן בדרכו, כי הגם שלא קיבל את כל חוקי החכמה ואינם סדורים אצלו, מכל מקום הוא רואה את הנולד ונזהר שלא ללכת בדרכים העשויות להכשיל אותו, ועל ידי הערמומיות הוא יודע להבחין בין טוב לרע ובין אמת לשקר, ומתוך שהוא מתבונן בכל מעשה מה יהיו תוצאותיו, הרי הוא קונה לעצמו חלק מפרטי החכמה בדרך הנסיון והבחינה, וְאִוֶּלֶת כְּסִילִים מִרְמָה – ואילו הכסיל, ההולך אחר תאוות ליבו, ולשם כך הוא משתמש ב'איולת', לומר מהשפה ולחוץ שהוא מסתפק בהשגחת ה' או בשכר ובעונש, הרי זו רמאות, כיון שבאמת הכסיל יודע את חוקי החכמה ויודע שהם אמיתיים, ורק כדי להתיר לעצמו את ההליכה אחר התאוות הוא משתמש באיולת [וההוכחה לכך היא מחכמתו של הערום, שאף שאינו יודע את חוקי החכמה, מתוך הזהירות שבו הוא יודע להבחין באיזו דרך ללכת, ואם כן, הכסיל שהשיג את חוקי החכמה ודאי צריך לדעת באיזו דרך ללכת, ואיך יתכן שהוא הולך בדרך איולת, להסתפק בדברים האמיתיים, אלא ודאי עושה כן בדרך רמאות, רק כדי שיוכל להלך אחר תאוותיו].
