וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – אמנם יש מי שאומר לגבי מחלוקת זו, דלֵית הִילְכְתָא – שאין הלכה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, האומר שאם מכר המקבל הראשון את הנכסים אין המקבל השני מוציא מיד הלקוחות, והטעם שאין לפסוק הלכה כמותו, כיון דְּקָאֵי – שדבריו הם כְּשיטתו דרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קִנְיַן פֵּרוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּאמֵי, וכפי שהובאו דברי רבי יוחנן לעיל, וטעמו של רבן שמעון בן גמליאל הוא שקנין הפירות שיש למקבל הראשון נחשב כקנין הגוף, ומחמת כן הועילה מכירתו להפסיד את זכותו של השני לגמרי, וְהָא דְּפָסַק רַבִּי יוֹחָנָן הִילְכְתָא כְּוָתֵיהּ – והטעם שפסק רבי יוחנן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, מִשּׁוּם דְּרבי יוחנן עצמו סְבִירָא לֵיהּ קִנְיַן פֵּרוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּאמֵי, וכיון שבמחלוקת זו פסקה הגמרא הלכה כריש לקיש, שקנין פירות אינו כקנין הגוף, אם כן אף כאן יש לפסוק הלכה שלא כרבן שמעון בן גמליאל.
דוחה הרי"ף את דבריהם, וַאֲנָן לֹא סְבִירָא לָן הָכִי – ואנו איננו סוברים כן, שאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, דְּאִם כֵּן שזהו טעמו, קַשְׁיָא מַעֲשֶׂה דְהַהִיא סַבְתָּא – יהיה קשה המעשה באותה סבתא, שנכדה הקנה לה את נכסיו ואמר שלאחר מיתתה יעברו הנכסים ליורשיו, והיתה לו בת שמתה, ובעלה של אותה בת רצה ליורשה, והוכיחה הגמרא שאין הבעל יורשה, שהרי אם היתה הסבתא מוכרת את הנכסים היתה מכירתה חלה, כדברי רבן שמעון בן גמליאל, הרי שהיה פשוט לגמרא שהלכה כמותו. אֶלָּא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַיְנוּ טַעֲמָא – זהו טעמו, במה שאמר שאין לשני אלא מה ששייר לו הראשון, כיון דְּסָבַר שלשון אַחֲרֶיךָ שָׁאנִי – שונה הדין בזה, דְּהֵיכָא דְּאָמַר 'נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי', אֵין לַשֵּׁנִי לֹא גּוּפָא וְלֹא פֵּירָא אֶלָּא אַחֲרָיו שֶׁל רִאשׁוֹן, אך כל זמן שהראשון חי אין לשני כלום, לא רק בפירות הנכסים שהם בודאי שייכים רק לראשון, אלא אין לו זכות אף בגוף הנכסים, וְלֹא אָמְרִינַן פֵּירָא לְחַד וְגוּפָא לְחַד אֶלָּא הֵיכָא דְּאָמַר מֵעַכְשָׁו – ולא אמרו שהמקבל הראשון זוכה בפירות והמקבל השני זוכה בגוף אלא באופן שאמר הנותן שהמקבל השני יזכה במתנתו מעכשיו, שאז אנו אומרים שזכה מעתה בגוף, ולאחר מיתת הראשון יזכה בפירות, וּבְהָא – ובאופן זה, שאמר 'מעכשיו', מוֹדֶה גם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁאִם מָכַר הָרִאשׁוֹן, שֶׁהַשֵּׁנִי מוֹצִיא מִיָּד הַלָּקוֹחוֹת, כיון שאין כח לראשון למכור את גוף הנכסים השייכים כבר מעכשיו לשני, דְּהַיְנוּ מַתְנִיתִין – שהרי זהו הדין המובא במשנה, דִּתְּנַן, לגבי האב שנתן את כל נכסיו במתנה לבנו, והשאיר לעצמו את זכות אכילת הפירות כל זמן שהוא חי, שאם מָכַר הָאָב את הנכסים לאחרים, הרי הם מְכוּרִין עַד שֶׁיָּמוּת, וְלֹא פָּלֵיג – והרי לא נחלק שם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל על דין זה.
מוסיף הרי"ף ואומר, וּדְקָא מוֹקִים – ומה שמבואר בגמרא שהעמיד רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְמחלוקתם של רַבִּי וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דִּבְקִנְיַן פֵּרוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּאמֵי פְּלִיגֵי, ונמצא לדבריו שרבן שמעון בן גמליאל סובר כרבי יוחנן שקנין פירות כקנין הגוף, ואם כן אין הלכה כמותו, לֹא קַשְׁיָא לָן מִידִי – אין קושיא זו קשה לנו כלל, דְּלֹא עָדִיף מִיהָא – שהרי אין זה עדיף ממימרא זו דְּאָמַר רַב הוּנָא, שכָּל הָאוֹמֵר אַחֲרֶיךָ כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁו דָּמֵי, דַּהֲוָה לֵיהּ פֵּרוֹת לָזֶה וְהַגּוּף לָזֶה, ולדבריו נמצא שבכל נותן מתנה לפלוני ואחריך לאחר, זכה הראשון בפירות והשני בגוף הנכסים, ואין הראשון יכול למכור את הנכסים, וּכְבָר אִידְחִיָא לָהּ – וכבר נדחתה מימרא זו מִמַּעֲשֶׂה דְהַהִיא סַבְתָּא, שבה מוכח שמועילה מכירתו של הראשון, וכך גם יש לדחות את דברי רב נחמן בר יצחק, שביאר את מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים בנידון של קנין פירות אם הוא כקנין הגוף, ואין מסקנת הסוגיא כדבריו, וכפי שהתבאר לעיל מהו טעמו של רבן שמעון בן גמליאל.
