שנינו ביְרוּשַׁלְמִי בְּפֶרֶק שְׁנֵי דַּיָּינֵי גְּזֵלוֹת (כתובות פי"ג ה"א) מִי שֶׁשָּׁלַח מתנות לבני ביתו מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר – כתב להם 'יִנָּתְנוּ אֵילוּ לְבָנַי', הדין הוא שאף בְּנוֹתָיו בִּכְלָל, והדברים הראויים לבנים ינתנו לבנים, והראויים לבנות ינתנו לבנות. וְאִם אָמַר בִּשְׁעַת מִיתָה על דברים מסוימים שיהיו 'אֵילוּ לְבָנַי', אֵין הַבָּנוֹת בִּכְלָל, כיון שמסתבר שאינו רוצה לעקור דין ירושה דאורייתא.
מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: הַהוּא דְּאָמַר לְהוּ נִכְסַאי לְבָנַי – מעשה באדם שאמר שיהיו נכסיו לבניו, בלשון רבים, אמנם הֲוָה לֵיהּ בְּרָא וּבְרַתָּא – היו לו רק בן ובת, ויש להסתפק, מִי קָרוּ אִינְשֵׁי לִבְרָא – האם דרך בני אדם לקרוא לבנם היחיד בלשון 'בָּנַי', ונמצא שאותו בן לבדו זוכה בנכסים, אוֹ לֹא – או שאין דרך לומר כן, ואם כן בהכרח היתה כוונתו שיהיו הנכסים לבנו ולבתו בשוה.
אָמַר אַבַּיֵי, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה ממה שנאמר בפסוק (בראשית מו כג) 'וּבְנֵי דָּן חֻשִׁים', הרי שגם על בן אחד אמרה התורה לשון 'בני'. רָבָא אָמַר, יש ללמוד זאת מכך שנאמר (במדבר כו כח) 'וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב'. רַב יוֹסֵף אָמַר, יש ללמוד כן ממה שנאמר (דברי הימים א', ב ח) 'וּבְנֵי נָתָן עֲזַרְיָה'.
מביאה הגמרא מעשה נוסף בענין דומה: הַהוּא דְּאָמַר לְהוּ – מעשה באדם שציוה ואמר לפני מותו שיהיו 'נְכָסַי לְבָנַי', הֲווּ לֵיהּ בְּרָא וּבַר בְּרָא – והיו לו בן אחד, ונכד אחד, ויש להסתפק, מִי קָארוּ אִינְשֵׁי לְבַר בְּרָא – האם דרך בני אדם לקרוא לנכדם בשם 'בְּנִי', ואז נאמר שאף הנכד בכלל המתנה, אוֹ לֹא, וכוונתו היא רק לבנו, ולא לנכדו. ומביאה הגמרא מחלוקת בענין זה, רַב חֲבִיבָא אָמַר, קָארוּ אִינְשֵׁי לְבַר בְּרָא בְּנִי – דרך אדם לקרוא לנכדו בשם 'בני', וּמַר בַּר רַב אַשִּׁי אָמַר, לֹא קָארוּ אִינְשֵׁי לְבַר בְּרָא בְּנִי – אין דרך אדם לקרוא לנכדו בשם 'בני', ואין הנכד מקבל חלק בנכסים. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דְּמַר בַּר רַב אַשִּׁי, הַמֻּדָּר הֲנָאָה מִבָּנִים של חבירו, שנדר שלא יהנה מבניו של חבירו, מוּתָּר בִּבְנֵי בָּנִים של אותו אדם, הרי שאין הנכדים כלולים בלשון בנים.
גָּרְסִינָן בְּסוֹף מסכת כְּתוּבּוֹת (קט:), הַהוּא דְּאָמַר לְהוּ דִּיקְלָא לִבְרַת – מעשה באדם שציוה שיהא עץ הדקל שלו לבתו, שָׁכִיב – מת אותו אדם, וְשָׁבַק תְּרֵי פַּלְגֵּי דִּיקְלָא – השאיר אחריו שני חצאי דקל, שבכל דקל היה לו שותף במחציתו, ויש להסתפק, מִי קָארוּ אִינְשֵׁי לִתְרֵי פַּלְגֵּי דִיקְלֵי דִּיקְלָא – האם דרך בני אדם לקרוא לשני חצאי דקל בשם 'דקל', ואם כן יש לפרש שהיתה כוונתו ששני חצאים אלו ינתנו לבתו, אוֹ לֹא, ואינה מקבלת את אותם חצאי דקל. אָמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִּׁי, הָכֵי קָאָמַר – כך אמר אֲבִימִי שבא ממקום ששמו הַגְרוּנְיָא, קָארוּ אִינְשֵׁי לִתְרֵי פַּלְגֵּי דִּיקְלֵי דִּיקְלָא – דרך בני אדם לכנות שני חצאי דקל בשם 'דקל', ולכן מפרשים שכוונתו היתה לשני חצאים אלו, שינתנו לבתו.
