הַהוּא דְּאָמַר לָהּ לִדְבִיתְהוּ – מעשה באדם שאמר לאשתו השניה, קודם שנולדו לו בנים ממנה, נִכְסַאי לְבָנַי דְּיֶהֱווּ לִיךְ מִינַּאי – כל נכסי יהיו לבנים שיוולדו לי ממך, אֲתָא בְּרֵיהּ קְשִׁישָׁא – בא לפניו בנו המבוגר יותר, שהיה לו מאשתו הראשונה, אָמַר לֵיהּ – ואמר לאביו, וְהַהוּא גַּבְרָא מַה תֶּהֱוֵי עֲלֵיהּ – ואותו אדם [כלומר, הבן עצמו, ודיבר על עצמו בלשון נסתר], מה יהא עליו, אם תתן את כל ממונך לבנים האחרים שיהיו לך. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביו, זִיל קָנֵי כְּחַד מִינַּיְהוּ – לך ותזכה גם אתה בנכסים כאחד מאותם בנים. אומרת הגמרא, הַנְהוּ – אותם בנים שיוולדו לו לאחר מכן מאשתו השניה, וַדַּאי לֹא קָנוּ, דְּהָא לֵיתִינְהוּ – שהרי לא היו בעולם באותה שעה כלל [ואף לדעת הסוברים שהמקנה לבנו עובר קנה, זהו דוקא כשכבר היה עובר], הַאי – אותו בן גדול, שאמר לו שיקנה כאחד מהם, קָנָה אוֹ לֹא קָנָה, וצדדי הספק, האם כיון שהוא כבר היה בעולם באותו זמן, קנה, או שמא כיון שאמר לו שיקנה כאחד מאותם בנים העתידים להיוולד לו, והם לא קנו כלום כיון שלא היו בעולם באותו זמן, אף הוא לא קנה. וּמַסְקָנָא – ומסקנת הגמרא היא דְּאף אותו בן לֹא קָנָה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, דְּהרי אִלּוּ אָמַר לֵיהּ קְנֵי כַּחֲמוֹר – אם היה האב אומר לבנו שיקנה כמו שקנה החמור, מִי קָאנֵי – וכי היה קונה, והרי ןדאי שלא, כיון שאין שום קנין לחמור, הָכָא נַמֵּי – ואף כאן לֹא קָאנֵי – אינו קונה.
דְּאִיתְּמַר – שהרי כך נאמרה מימרא בבית המדרש בענין זה, האומר לחבירו קְנֵי כַּחֲמוֹר, לֹא קָאנֵי. אמנם אם אמר לו 'קנה אַתְּ וַחֲמוֹר', והיינו שהקנה בקנין אחד לשנים, האחד ראוי לקנות והשני אינו ראוי לקנות, רַב נַחְמָן אָמַר, אותו הראוי לקנות קָנָה מֶחֱצָה, כפי שהיתה כוונתו של המקנה מתחילה, ומה שאמר המקנה שיקנה יחד עם חמור, שאינו ראוי לקנין, אין זה מגרע מקנינו. וְרַב הַמְנוּנָא אָמַר, לֹא קָנָה וְלֹא כְּלוּם, כיון שהשווה את קניניהם זה לזה, וכשם שאין החמור קונה כלום, אף הוא אינו קונה כלום. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר קָנָה הַכֹּל, כיון שהקנה לשניהם, ומאחר והחמור אינו יכול לקנות כלום, חל הקנין כולו עם אותו הראוי לקנות. וְקַיְּמָא לָן – ומקובל בידינו לענין ההלכה, שהֲלָכָה כְּרַב נַחְמָן בְּדִינֵי – בדברים השייכים לדיני ממונות, ואף כאן הלכה כמותו, שקנה מחצה.
מביאה הגמרא דין נוסף בענין דומה: הַהוּא דְּאָמַר לָהּ לִדְבִיתְהוּ – מעשה באדם שאמר לאשתו, נִיכְסַי לִיךְ וּלְבָנַיִךְ – כל נכסי יהיו לך ולבניך, אָמַר רַב יוֹסֵף, אף שיש לה כמה בנים, אין חולקים את הנכסים בשוה בין האשה והבנים, באופן שתקבל חלק כאחד הבנים, אלא קָנֵי פַּלְגָּא – קנתה האשה מחצית מהנכסים, והבנים חולקים במחצית הנותרת. אָמַר רַב יוֹסֵף, מְנָא אֲמֵינָא לָהּ – מנין אני לומד דין זה, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, נאמר בפסוק (ויקרא כד ט) לגבי חלוקת לחם הפנים 'וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו', ואין הכוונה שיקבל אהרן כאחד מבניו, אלא מֶחֱצָה לְאַהֲרֹן וּמֶחֱצָה לְבָנָיו, והוא הדין כאן, שמפרשים את דבריו שהאשה תקבל מחצית, וכל הבנים יחד מחצית. וְהִילְכְתָא – וההלכה היא כְּרַב יוֹסֵף.
מביאה הגמרא דין נוסף בענין דומה [של פירוש מעשה האדם, אף כשלא פירש את דבריו]: הַהוּא דְּשָׁדַר פִּיסְקֵי דְשִׁירָאֵי לְבֵיתֵיהּ – מעשה באדם שהיה במקום רחוק, ושלח לבני ביתו בגדי משי, ולא פירש למי יהיו הבגדים. אָמַר רַבִּי אַמִּי, הבגדים הָרְאוּיִין לְבָנִים, ינתנו לַבָּנִים. וְהבגדים הָרְאוּיִין לְבָנוֹת, ינתנו לַבָּנוֹת. וְלֹא אֲמָרָן – אמנם לא נאמר דין זה אֶלָּא באופן דְּלֵית לֵיהּ כַּלְּתָא – שאין לו כלה, אשה לבנו, אֲבָל אִית לֵיהּ כַּלְּתָא, מסתבר דלְכַלְּתֵיהּ שָׁדַר – שלח את הבגדים הראויים לבנות עבור כלתו, כיון שטורח הוא לטובת בנו. וְאִי בְּנָתֵיהּ לֹא נְסִיבָן – אמנם אם יש לו בביתו בנות שעדיין לא נישאו, מסתבר שהתכוון לשולחם אליהן, כיון דלֹא שָׁבֵיק בְּנָתֵיהּ וּמְשַׁדַּר לְכַלְּתֵיהּ – לא מסתבר שיניח האדם את בנותיו, הזקוקות לבגדים יקרים לנישואיהן, וישלח את הבגדים לכלתו.
