יז קְֽצַר־אַ֭פַּיִם יַֽעֲשֶׂ֣ה אִוֶּ֑לֶת וְאִ֥ישׁ מְ֝זִמּ֗וֹת יִשָּׂנֵֽא׃ יח נָֽחֲל֣וּ פְתָאיִ֣ם אִוֶּ֑לֶת וַֽ֝עֲרוּמִ֗ים יַכְתִּ֥רוּ דָֽעַת׃
֍ ֍ ֍
(יז) קְצַר אַפַּיִם יַעֲשֶׂה אִוֶּלֶת – מדרכי התבונה, שאם עשו לאדם רעה לא ינקום מיד, אלא יאריך אפו, כי אם יריב מיד עם חבירו ישיב לו הלה כגמולו, ותגדל המריבה עוד ועוד, אמנם האויל שמסתפק תמיד בדרכי החכמה ואינו מקבל אותם, יקצר אפו וינקום מיד בעושה לו רעה [ולהלן (פסוק כ"ט) יבואר ענינו של 'קצר רוח', שאמנם אינו נוקם מיד, אך הוא חושב מיד מחשבות כיצד לנקום לאחר זמן], וְאִישׁ מְזִמּוֹת – הזומם מחשבות עמוקות כיצד להרע לחבירו לאחר זמן, אף שהוא מאריך אפו מלנקום מיד, יִשָּׂנֵא, כי האורב לחבירו להרע לו, שנוא על הכל.
(יח) נָחֲלוּ פְתָאיִם אִוֶּלֶת – הפתי, שאין לו דעת להבחין ולהבין, ומקבל את כל דבריו של האויל, הרי האיולת היא לו כנחלה וירושה, שמקבלה מאחרים בלא שיעמול להשיגה ובלי להתבונן בה כלל, וַעֲרוּמִים, שהם ההיפך מהפתאים, ולא יעשו דבר בלא שיתבוננו תחילה מה יהיו תוצאותיו ומה תכליתו, יַכְתִּרוּ דָעַת – הדעת היא כמו כתר לראשם, כי לא יעשו דבר בלי דעת.
