גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק הַכּוֹתֵב (כתובות פה:), הַהוּא דְּאָמַר לְהוּ – מעשה באדם שציוה לפני מותו ואמר 'נְכָסַי לְטוֹבִיָּה', שָׁכִיב – מת הנותן, אָתָא – בא אדם ששמו טוֹבִיָּה, ותבע את הנכסים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲרֵי בָּא אדם ששמו טוֹבִיָּה, ואין חוששים שמא היתה כוונתו לאדם אחר ששמו גם כן טוביה. ואם אָמַר אותו שכיב מרע שיהיו נכסיו לְ'טוֹבִיָּה' וַאֲתָא – ובא אדם תלמיד חכם המכונה 'רַב טוֹבִיָּה', אינו זוכה בנכסים, כיון שאותו שכיב מרע 'לְטוֹבִיָּה' אָמַר, לְ'רַב טוֹבִיָּה' לֹא אָמַר, ואילו היתה כוונתו לאותו תלמיד חכם, בודאי היה מכנה אותו 'רב טוביה'. וְאִי אִינִישׁ דְּגָיֵיס בֵּיהּ – ואם אותו שכיב מרע היה רגיל באותו רב טוביה, ומתוך כך היה מכנה אותו 'טוביה', הָא גָּיֵיס בֵּיהּ – הרי הוא רגיל בו, ואין חסרון בכך שכינויו אצל שאר בני אדם הוא 'רב טוביה'. אָתוּ שְׁנֵי טוֹבִיִּים – ואם באו שני בני אדם ששמם 'טוביה', וכל אחד תובע את הנכסים בטענה שהשכיב מרע התכוון אליו, אם היה אחד שָׁכֵן של אותו שכיב מרע וְאחד תַלְמִיד חָכָם, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם, וכן אם היה אחד קָרוֹב וְאחד תַלְמִיד חָכָם, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם, כיון שמסתבר שאדם רוצה לעשות לפני מותו מצוות, ולהנות תלמיד חכם מנכסיו.
אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, שָׁכֵן וְקָרוֹב – אם היה אחד מהם שכן של השכיב מרע, והשני הוא קרובו, מַאי – מי מהם זוכה בנכסים. תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה ממה שנאמר בפסוק (משלי כז י) 'טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב מֵאָח רָחוֹק', הרי ששכן טוב לאדם יותר מקרוב, ולכן ינתנו הנכסים לשכן.
ואם היו שְׁנֵיהֶם שְׁכֵנִים, או שְׁנֵיהֶם קְרוֹבִים, או שְׁנֵיהֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, באופן שאין לאחד מהם עדיפות על חבירו, שׁוּדָא דְּדַיָּינֵי – יעשו הדיינים כפי שנראה להם לפי אומדן דעתו של הנותן, שאליו התכוון במתנתו.
גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק הָאוֹמֵר הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי (גיטין סה:), גְּנִיבָא יוֹצֵא בְּקוֹלָר הֲוָה – מעשה באדם ששמו גניבא, שהיה יוצא להריגה בדיני הגוים, כִּי קָא נָפִיק – וכאשר הוציאוהו להורג אָמַר לְהוּ לשומעים את קולו, הָבוּ אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי לְרָבִינָא מֵחַמְרָא דִּנְהַר פְּקוֹד – תנו לרבינא ארבע מאות זוז מהיין של נהר פקוד, קַשְׁיָא לֵיהּ – והיה קשה לו לְרַבִּי אַבָּא כיצד לנהוג בציווי זה, שהרי 'חַמְרָא' – לתת לרבינא יין, לֹא קָאָמַר – לא אמר גניבא, וגם 'דְּמֵי חַמְרָא' – דמים שיתקבלו ממכירת היין לֹא קָאָמַר גניבא, אלא לשון 'מֵחַמְרָא' קָאָמַר, ומשמעות לשונו שיתנו לו ארבע מאות זוז מהיין, והרי אין אפשרות שייצאו מעות מתוך היין. וְאִידָךְ – ואילו רבי זירא, החולק על רבי אבא וסובר שיש לתת לרבינא ארבע מאות זוז מדמי אותו יין, סובר שלשון 'מֵחַמְרָא' שאמר גניבא היא כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כֹּחוֹ של רבינא, שאילו היה אומר שיתנו לו מדמי היין, והיו מוכרים את היין והיו אובדים חלק מהמעות, היה מפסיד לפי חשבון, ואם היה אומר שיתנו לו יין, והיה חלק מהיין מחמיץ, היה גם כן מפסיד, ולכן אמר לשון זו, שיתנו לו ארבע מאות זוז מהיין, וכוונתו היתה שכל היין יהיה משועבד לתת לו ארבע מאות זוז, וגם אם יחמיץ חלק מהיין, או שיאבדו חלק מהמעות, עדיין יצטרכו היורשים לתת לרבינא ארבע מאות זוז.
