(א) וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן־הָרָֽמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָה בֶּן־יְרֹחָ֧ם בֶּן־אֱלִיה֛וּא בֶּן־תֹּ֥חוּ בֶן־צ֖וּף אֶפְרָתִֽי׃ (ב) וְלוֹ֙ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֔ים שֵׁ֤ם אַחַת֙ חַנָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פְּנִנָּ֑ה וַיְהִ֤י לִפְנִנָּה֙ יְלָדִ֔ים וּלְחַנָּ֖ה אֵ֥ין יְלָדִֽים׃ (ג) וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲוֹ֧ת וְלִזְבֹּ֛חַ לַה֥' צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י חָפְנִי֙ וּפִ֣נְחָ֔ס כֹּֽהֲנִ֖ים לַֽה'׃ (ד) וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיִּזְבַּ֖ח אֶלְקָנָ֑ה וְנָתַ֞ן לִפְנִנָּ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ וּֽלְכָל־בָּנֶ֛יהָ וּבְנוֹתֶ֖יהָ מָנֽוֹת׃ (ה) וּלְחַנָּ֕ה יִתֵּ֛ן מָנָ֥ה אַחַ֖ת אַפָּ֑יִם כִּ֤י אֶת־חַנָּה֙ אָהֵ֔ב וַֽה' סָגַ֥ר רַחְמָֽהּ׃ (ו) וְכִֽעֲסַ֤תָּה צָֽרָתָהּ֙ גַּם־כַּ֔עַס בַּֽעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ כִּֽי־סָגַ֥ר ה֖' בְּעַ֥ד רַחְמָֽהּ׃ (ז) וְכֵ֨ן יַֽעֲשֶׂ֜ה שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה מִדֵּ֤י עֲלֹתָהּ֙ בְּבֵ֣ית ה֔' כֵּ֖ן תַּכְעִסֶ֑נָּה וַתִּבְכֶּ֖ה וְלֹ֥א תֹאכַֽל׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד – מיוחד היה להולדת שמואל הנביא [וגם הוא עצמו היה נביא], מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים, מֵהַר אֶפְרָיִם, וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה, בֶּן יְרֹחָם, בֶּן אֱלִיהוּא, בֶּן תֹּחוּ, בֶן צוּף, אֶפְרָתִי [כלומר, אף צוף, ראש המשפחה, היה מהר אפרים. אך הם לא היו משבט אפרים, אלא משבט לוי].
(ב) וְלוֹ [-לאלקנה] היו שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם אַחַת חַנָּה, אותה נשא ראשונה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה, אותה נשא לאחר שראה שחנה אינה יולדת לו, וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים, וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים.
(ג) באותה תקופה היו רוב ישראל נמנעים מלעלות לרגל [ואחת הסיבות היתה התנהגותם של הכהנים באותה תקופה, כמו שיסופר להלן], ואף על פי כן וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא לבדו מֵעִירוֹ, מִיָּמִים יָמִימָה – מידי שנה בשנה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה, שם היה משכן ה' באותו זמן. ומרמז הפסוק מדוע לא היו ישראל עולים באותה תקופה לרגל, וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה', וכיון שלא היו מעשיהם כשרים, כמו שיסופר להלן (פרק ב), היו ישראל נמנעים מלעלות לרגל, אך אלקנה לא נמנע מלעלות, והיה נוטל שכר כנגד כולם.
(ד) וַיְהִי הַיּוֹם, בזמן הרגל, כשהיו עולים למשכן ה', וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה קרבנות שְׁלָמִים, שנאכלים אף על ידי בעלי הקרבן, וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת.
(ה) וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם, כלומר, נתינה שגרמה ל'אפים', לחרון אף כפול, ומכמה סיבות: לאלקנה נגרם צער, כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ, ועל ידי הנתינה נזכר והרגיש בכך שה' סגר רחמה ואין לה ילדים, ולכן אינו יכול לתת מנות לילדיה. וגם כי את חנה אהב, והצטער בצערה על כך שאינה יולדת.
(ו) ולחנה גם כן נגרם צער, והטעם לכך, וְכִעֲסַתָּה צָרָתָהּ – פנינה היתה מכעיסה אותה באותו זמן, גַּם כַּעַס בַּעֲבוּר הַרְּעִמָהּ – וגם חנה מעצמה היתה כועסת ומתרעמת, כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ, וכיון שבבואם למשכן ה' כיוונו ביותר להתפלל לה' שתיפקד חנה בילדים, הרי שבזמן זה נזכרו יותר בצרתם, והיה צערם גדול יותר מבכל ימות השנה.
(ז) וְכֵן יַעֲשֶׂה אלקנה שָׁנָה בְשָׁנָה, שהיה נותן לה את מנתה כמנהגו, מִדֵּי עֲלֹתָהּ בְּבֵית ה', ובכל שנה ושנה כֵּן תַּכְעִסֶנָּה פנינה, וַתִּבְכֶּה חנה וְלֹא תֹאכַל.
