294. נקימה ונטירה (ב)

והנה עשוי האדם לחשוב, שאמנם יכול הוא שלא לנקום בחבירו, אבל שלא לנטור בלב ושלא לשמוח בלב לאיד אויבו מבקש רעתו, הוא בלתי אפשרי, ואמור יאמר האדם שראויה מצוה זו רק למלאכי השרת, שאין ביניהם קנאה ושנאה ותחרות. אבל באמת אין הדבר כן, כי מאחר שציונו עליה יוצרנו, בודאי שיכול נוכל לקיימה, שהרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, והמשכיל בדבר ימצא טוב טעם למצוה זו, כאשר יתן החי אל לבו ויאמין באמונה שלמה כי מפי עליון תצא הרעות והטוב הבאות על האדם, בין בידי שמים בין בידי אדם, ואין שום אדם יכול להרע או להיטיב עמו אפילו כדי שוה פרוטה, או לכבדו או לזלזל בכבודו וכדומה, בלתי גזרת שמים, ואין אדם נוקף [-מקבל מכה ב]אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה, והרבה שלוחים למקום, ומגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, נמצא שכל העושה עמו טובה או רעה בין בגופו בין בממונו בין בכבודו עושה כן בשליחות ה'. וכאשר יהיה קבוע זה בלבו באמונה שלמה במסמרים, לבבו יבין שאין להאשים את חברו, וכמאמר דוד מלך ישראל שאמר "ה' אמר לו קלל", וסופו שיטול את עונשו מיד ה'. ולעולם יתפלל האדם שה' יחזיר את כל פושעי ישראל בתשובה, ושלא יתגלגל חובה על ידו, ובנפל אויבו אל ישמח, שהרי בזמן שהרשעים בצער שכינה מצטערת עמם.