גמרא
שנינו במשנה, 'האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות, נפל לאמצע', ומבארת הגמרא מה היא אותה 'אומנות', תָּאנָא – שנינו בברייתא, שנפל לְאֻמָּנוּת הַמֶּלֶךְ, שהיו נוטלים מכל בית אחד מבני הבית, והיו ממנים אותו למוכס או לאומנות אחרת, ויש לו רווח מכך, וכיון שנטלוהו מחמת בני הבית כולם, כולם חולקים ברווח.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֶחָד מִן הָאַחִים שֶׁמִינוּהוּ גַּבַּאי לגבות מכס, אוֹ פּוּלְמוּסְטוּס – שוטר, חייל, אִם מינוהו מֵחֲמַת הָאַחִין, הרווח לָאַחִין, וְאִם מינוהו מֵחֲמַת עַצְמוֹ, הרווח לְעַצְמוֹ.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁנָטַל מתפוסת הבית מָאתַיִם זוּז כדי לִלְמוֹד תּוֹרָה אוֹ כדי לִלְמוֹד אֻמָּנוּת, יְכוֹלִין הָאַחִין לוֹמַר לוֹ, אִם אַתְּ אוכל אֶצְלֵנוּ, יֵשׁ לְךָ מְזוֹנוֹת, וְאִם אֵין אַתְּ אֶצְלֵנוּ, אֵין לְךָ מְזוֹנוֹת, ודין זה מְסַיְּיעָא לֵיהּ לְרַב הוּנָא – מסייע לדבריו של רב הונא, דְּאָמַר רַב הוּנָא, בִּרְכַּת הַבַּיִת בְּרֻבָּה, כלומר, כאשר כמה בני אדם ניזונים יחד, אין הוצאתם גדולה כפי שהיו מוציאים אם כל אחד היה ניזון לבדו, ולכן אינו יכול להשתמש בממון של כל האחים כדי להתפרנס לבדו. מקשה הגמרא, וְלֵיתְבוּ לֵיהּ לְפִי בִּרְכַּת הַבַּיִת – מדוע אין נותנים לו לכל הפחות כפי שהיה מקבל אם היה ניזון יחד עם כולם ביחד. ומתרצת, אִין הָכֵי נַמֵּי – אכן נוטל הוא סכום זה, וכוונת הברייתא רק לומר שאינו נוטל כדי פרנסתו לבדו.
שנינו במשנה, 'חָלָה וְנִתְרַפֵּא, נִתְרַפֵּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ'. שָׁלַח רַבִּין הלכה זו מִשְּׁמָא [-משמו] דְּרַבִּי אִלָּעָא, לֹא שָׁאנוּ דין זה, שעליו להתרפא משל עצמו, אֶלָּא שֶׁחָלָה בִּפְשִׁיעָה, אֲבָל חָלָה בְּאֹנֶס, נִתְרַפֵּא מִן הָאֶמְצַע – מממון האחים כולם. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּאמֵי – באיזה אופן נחשב שחלה בִּפְשִׁיעָה, כִּדְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם, חוּץ מִצִּנִּים פַּחִים – חולי הבא מחמת קור או חום, שביד האדם לשמור על גופו כראוי ולהנצל מהם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ה) 'צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם'.
שנינו במשנה, 'הָאַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָם שׁוּשְׁבִינוּת בְּחַיֵּי הָאָב, חָזְרָה הַשּׁוּשְׁבִינוּת חָזְרָה לְאֶמְצַע, מִפְּנֵי שֶׁהַשּׁוּשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין, אֲבָל שָׁלַח לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, אֵינָן נִגְבִּין בְּבֵית דִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים'. תמהה הגמרא, וְהָא תַּנְיָא בברייתא, שָׁלַח לוֹ אָבִיו שׁוּשְׁבִינוּת – שלח האב שושבינות עם אחד הבנים, כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת – כשמקבלי השושבינות שולחים בחזרה מתנות, חוֹזֶרֶת לוֹ – הוא לבדו מקבל אותם. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב אַסִּי, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין המשנה לברייתא, כיון דמַתְנִיתִין עוסקת בִּסְתָם – באופן שלא פירש שהוא שולח זאת עבור בן מסוים זה, ואילו הבְּרַיְתָא עוסקת בִּמְפָרֵשׁ – כשפירש האב שהוא שולח את השושבינות עבור בן מסוים זה. והיינו כִּדְתַנְיָא – כפי ששנינו בברייתא, שָׁלַח לוֹ אָבִיו שׁוּשְׁבִינוּת סְתָם, כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת חוֹזֶרֶת לְאֶמְצַע – לכל האחים.
תירוץ נוסף, שְׁמוּאֵל אָמַר, מַתְנִיתִין – משנתנו עוסקת בְּיָבָם, כלומר, שאותו בן שנשלחה השושבינות על ידו מת ללא בנים, ואחד מאחיו ייבם את אשתו, ואמנם היה צריך לירש גם את אותה שושבינות, אך הטעם שאינו יורש זאת הוא דַּהֲוָה 'רָאוּי' – כיון שנכסים אלו היו רק ראויים לבוא לרשות אחיו המת, וְהדין הוא שאֵין הַיָּבָם נוֹטֵל בְּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק, אבל הברייתא עוסקת באופן שהבן עדיין חי, ואז השושבינות חוזרת רק אליו.
