משנה ח: וְעוֹד שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא, אֵבֶר הַמְדֻלְדָּל בַּבְּהֵמָה מַהוּ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמָעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ בְּאֵבֶר הַמְדֻלְדָּל בָּאָדָם, שֶׁהוּא טָהוֹר, שֶׁכָּךְ הָיוּ מֻכֵּי שְׁחִין בִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין, הוֹלֵךְ לוֹ עֶרֶב פֶּסַח אֵצֶל הָרוֹפֵא וְחוֹתְכוֹ עַד שֶׁהוּא מַנִּיחַ בּוֹ כַשְּׂעוֹרָה, וְתוֹחֲבוֹ בְסִירָה, וְהוּא נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, וְהַלָּה עוֹשֶׂה פִסְחוֹ, וְהָרוֹפֵא עוֹשֶׂה פִסְחוֹ. וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁהַדְּבִרִים קַל וָחֹמֶר:
משנה ח: וְעוֹד שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא, את רבן גמליאל ורבי יהושע, אֵבֶר הַמְדֻלְדָּל בַּבְּהֵמָה, שתלוש ברובו אך מחובר הוא במקצתו לגוף הבהמה, מַהוּ, האם הוא מטמא כאבר מן החי שנחתך לגמרי מגוף הבהמה, המטמא כנבילה, או לא. אָמְרוּ לוֹ, דין זה לֹא שָׁמָעְנוּ, אֲבָל שָׁמַעְנוּ דין דומה בְּאֵבֶר הַמְדֻלְדָּל בָּאָדָם, שֶׁהוּא טָהוֹר, ואף על פי שאבר שנחתך לגמרי מן האדם, טמא בטומאת מת, שֶׁכָּךְ הָיוּ מֻכֵּי שְׁחִין בִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין, כאשר אבריהם מתחילים ליפול מחמת המחלה, ואינו רוצה להיות ברגל עם אבר מדולדל [אף על פי שכל זמן שהוא מחובר הרי הוא טהור], הוֹלֵךְ לוֹ עֶרֶב פֶּסַח אֵצֶל הָרוֹפֵא, וְחוֹתְכוֹ מגופו עַד שֶׁהוּא מַנִּיחַ בּוֹ כַשְּׂעוֹרָה, כדי שלא ייטמא הרופא בעצמו, וכל זמן שנשאר האבר מחובר אפילו מעט, אין הרופא נטמא בנגיעתו, וְתוֹחֲבוֹ לאבר בְסִירָה – בקוץ המחובר לקרקע, וְהוּא – החולה עצמו נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, ונתלש האבר מעצמו, ועל ידי זה אינו נטמא, כיון שהתנתק מהאבר בבת אחת ולא נגע בו לאחר שנתלש מגופו, וְהַלָּה – המוכה שחין עוֹשֶׂה פִסְחוֹ בטהרה, וְהָרוֹפֵא עוֹשֶׂה פִסְחוֹ בטהרה, הרי שכל זמן שהאבר מחובר אפילו במקצת, האדם והרופא טהורים, וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁהַדְּבִרִים קַל וָחֹמֶר, שאף אבר המדולדל בבהמה טהור, וכך יש לדרוש, ומה אדם שמקבל טומאה מחיים, האבר המדולדל ממנו טהור, בהמה שאינה מקבלת טומאה מחיים בודאי שיהא האבר המדולדל ממנה טהור.
