משנה
הַשּׁוֹלֵחַ סִבְלוֹנוֹת [-מתנות לכלתו, לאחר הקידושין וקודם הנישואין] לְבֵית חָמִיו, שִׁילַּח שָׁם אפילו מתנות בְּשווי מֵאָה מָנֶה, וְאָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן אֲפִלּוּ בְשווי דִינָר אחד, אפילו אם מת הוא או מתה הכלה או שהתגרשו, אֵין אֵלּוּ נִגְבִּין – אינו יכול לתבוע את המתנות בחזרה, כיון שמחמת שמחת הסעודה מחל על המתנות. לֹא אָכַל שָׁם סְעוּדַת חָתָן, ומת אחד מהם או חזר בו, הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין.
שִׁילַּח סִבְלוֹנוֹת מְרֻבִּין, ופירש שנותנם בתנאי שֶׁיָּבוֹאוּ עִמָּהּ לְבֵית בַּעְלָהּ לאחר הנישואין, הֲרֵי אֵלּוּ נִגְבִּין [והוא הדין במועטים, אלא שבדרך כלל כשנותן מתנות רבות עושה תנאי כזה, כדי שלא יפסידם במקרה שלא ישאנה לבסוף]. שלח סִבְלוֹנוֹת מֻעָטִין, שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ בָּהֶן בְּבֵית אָבִיהָ, אפילו לא אכל סעודת חתן בבית חמיו, אֵין אֵילוּ נִגְבִּין, כיון שנשלחו על דעת כן שתשתמש בהם בבית אביה.
גמרא
שנינו במשנה, 'השולח סבלונות לבית חמיו, שילח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר, אין אלו נגבין'. אָמַר רָבָא, דַּוְקָא באופן שהיתה סעודת החתן שוה דִּינָר, אֲבָל אם היה שוייה פָּחוֹת מִדִּינָר לֹא – אין הסבלונות נשארים ביד הכלה, אלא חוזרים לחתן.
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, ובאופן שמחזירים את המתנות, אינם צריכים להחזיר את המאכלים ששלח החתן לפי ערכם האמיתי, כפי ששילם עליהם, אלא וְשָׁמִין לָהֶן דְּמֵי בָּשָׂר בְּזוֹל, וּפֵרְשׁוּ קַמָּאֵי [-הגאונים] הַאי שִׁיעוּרָא, דְּכָל זוּזָא חָשְׁבֵינַן לֵיהּ אַרְבָּעָה דַּנְקֵי, דְּהוּא תְּרֵי תִּלְתֵּי דְּזוּזָא – שני שליש של זוז, והיינו כיון שיכולים הם לומר שאילו היו יודעים שבסופו של דבר יצטרכו להחזיר, לא היו אוכלים, אמנם כיון שמסתבר שאם היו מוצאים מאכלים אלו במחיר זול בשליש ממחירם האמיתי היו קונים אותם, אנו מחשיבים שנהנו בשיעור זה, ועליהם לשלמו.
מסתפקת הגמרא, אָכַל תְּנָן – שנינו במשנה שאם אכל החתן בשווי דינר, אין הסבלונות חוזרים, שָׁתָה מַאי – מה הדין באופן ששתה בשווי דינר, אך לא אכל. ספק נוסף, הוּא תְּנָן – שנינו במשנה שאם החתן עצמו אכל סעודה בבית חמיו אין הסבלונות חוזרים, שְׁלוּחוֹ מַאי – מה הדין באופן ששלוחו של החתן אכל שם. ספק נוסף, שָׁם תְּנָן – שנינו במשנה שאם אכל סעודת חתן בבית חמיו, אין הסבלונות חוזרים, שִׁגְּרוֹ לוֹ מַאי – מה הדין באופן ששלחו לו סעודה ואכלה במקום אחר.
תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה ממעשה זה שהיה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשִּׁגֵּר לְבֵית חָמִיו מֵאָה קְרוֹנוֹת שֶׁל כַּדֵּי יַיִן, וְשֶׁל כַּדֵּי שֶׁמֶן, וְשֶׁל כְּלֵי כֶּסֶף וְשֶׁל כְּלֵי זָהָב, וְשֶׁל כְּלֵי מִילַת – בגדי משי, וְרָכַב בְּשִׂמְחָתוֹ, וְעָמַד עַל פֶּתַח בֵּית חָמִיו, וְהוֹצִיאוּ לוֹ כּוֹס שֶׁל חַמִּין, וְשָׁתָה, וּמֵת, וְזוֹ הֲלָכָה הֶעֱלָה רבי אָחָא שַׂר הַבִּירָה לִפְנֵי חֲכָמִים בְּאוּשָׁא, וְאָמְרוּ חכמים בענין זה, סִבְלוֹנוֹת הָעֲשׂוּיִין לִיבְלוֹת קודם הנישואין, אֵינָן נִגְבִּין. וְשֶׁאֵין עֲשׂוּיִין לִיבְלוֹת, נִגְבִּין, שְׁמַע מִינַּהּ – ויש ללמוד ממעשה זה, שאֲפִילּוּ אם שָׁתָה כך הוא הדין, שהסבלונות אינם חוזרים, ולאו דוקא כשאכל. אֲבָל שאר הספקות, באופן ששִׁגְּרוּ לוֹ, אוֹ שֶׁאָכַל שְׁלוּחוֹ, לֹא אִיפְּשִׁיטוּ – לא פשטה הגמרא ספקות אלו.
