(א) וַתִּתְפַּלֵּ֤ל חַנָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר עָלַ֤ץ לִבִּי֙ בַּֽה֔' רָ֥מָה קַרְנִ֖י בַּֽה֑' רָ֤חַב פִּי֙ עַל־א֣וֹיְבַ֔י כִּ֥י שָׂמַ֖חְתִּי בִּישֽׁוּעָתֶֽךָ׃ (ב) אֵין־קָד֥וֹשׁ כַּֽה֖' כִּ֣י אֵ֣ין בִּלְתֶּ֑ךָ וְאֵ֥ין צ֖וּר כֵּֽאלֹהֵֽינוּ׃
֍ ֍ ֍
(פרק ב, א-י) בפרשה זו מובאת תפילת חנה, שנאמרה ברוח הקודש [שהרי מנו חז"ל את חנה בין שבע הנביאות שעמדו לישראל], כאשר בתשעת הפסוקים הראשונים משבחת חנה את הקדוש ברוך הוא [כמו שאמרו חז"ל, לעולם יסדר אדם שבחו של ה' ואחר כך יתפלל], ובפסוק האחרון היא מבקשת על בנה, שמואל [ובה התנבאה על העתיד להתרחש במהלך חייו, כמו שיבואר].
(א) וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר, עָלַץ לִבִּי בַּה' – בתחילה רק שמח ליבה, כשהבטיח לה עלי שתתקבל תפילתה, אחר כך, רָמָה קַרְנִי בַּה', וזה היה בשעה שהרתה, רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי – היתה שמחתה גלויה, בשעה שילדה, שאז פנינה צרתה קפצה פיה, כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ – ושמחתי היתה לא רק בעצם הישועה, אלא בכך שהיתה זו 'ישועתך', כלומר שניכר בה חסד ה' והשגחתו עליה, שלא כדרך הטבע.
(ב) עתה מבארת חנה את אופני השגחת ה' על הברואים, ותחילה מכחישה את דעת הסוברים שה' – מחמת קדושתו – אינו משגיח על מעשי בני האדם השפלים, כפי שדרך בני האדם הקדושים להתרחק ולפרוש מבני האדם הרחוקים מקדושתם, ועל כך אמרה, אֵין קָדוֹשׁ כַּה' – אין קדושתו של ה' כגדרי 'קדושה' של בני האדם, שהאדם הקדוש מופרש הוא מהדברים הפחותים ממנו, אבל גדר קדושת ה' היא כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ – בכך שאין קיום לשום דבר בעולם ללא רצון ה', ולכן על אף קדושת ה' הרי הוא משגיח על כל הנבראים ויודע צרכיהם. וכנגד הטוענים שלא יתכן שישנה ה' את הטבע עבור צרכי אדם מסוים, שהרי בכך נראה שאין הבריאה הטבעית מושלמת אלא זקוקה לשינויים, על כך אמרה, וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ – אין יצירת ה' דומה ליצירת האדם, כי יצירה שנוצרה על ידי אדם קיימת אף לאחר שהניחה האדם, ואף לאחר מיתתו, ואילו יצירת ה', והיינו העולם וכל אשר בו, אין לה קיום מעצמה, אלא כל רגע ורגע ה' מקיים ומחיה את כל הנבראים, ואם כן אף מה שנראה בעינינו כ'טבע' הוא נוצר על ידי ה' בכל רגע ורגע מחדש, ולכן אין הבדל אם מנהיג ה' את עולמו בדרך הטבע או בדרך נס, שהרי בכל מקרה הדבר מיוחס להנהגתו עתה, ולא ליצירה שנוצרה בעבר וממשיכה להתקיים מעצמה.
