יא וָֽאֶתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֶת־חֻקּוֹתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֖י הוֹדַ֣עְתִּי אוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֥ה אוֹתָ֛ם הָֽאָדָ֖ם וָחַ֥י בָּהֶֽם׃ יב וְגַ֤ם אֶת־שַׁבְּתוֹתַי֙ נָתַ֣תִּי לָהֶ֔ם לִֽהְי֣וֹת לְא֔וֹת בֵּינִ֖י וּבֵֽינֵיהֶ֑ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃ יג וַיַּמְרוּ־בִ֨י בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל בַּמִּדְבָּ֗ר בְּחֻקּוֹתַ֨י לֹֽא־הָלָ֜כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֗סוּ אֲשֶׁר֩ יַֽעֲשֶׂ֨ה אֹתָ֤ם הָֽאָדָם֙ וָחַ֣י בָּהֶ֔ם וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י חִלְּל֣וּ מְאֹ֑ד וָֽאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֨ךְ חֲמָתִ֧י עֲלֵיהֶ֛ם בַּמִּדְבָּ֖ר לְכַלּוֹתָֽם׃
֍ ֍ ֍
(יא) וכדי ליישרם בכל הענינים, גם בדברים שבין אדם למקום וגם בדברים שבין אדם לחבירו, וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי, שהם הענינים שבין אדם למקום, הנוגעים אל הנפש הקשורה עם האלוהים, ולכן לא נודעו טעמיהם, וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם, שהם מצוות שיש להם טעם הידוע לאדם, וברובם הם דברים השייכים להנהגות שבין אדם לחבירו, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם, שהוא מורכב מגוף ונשמה, וָחַי בָּהֶם חיים שלמים, הן חיים גשמיים והן חיים רוחניים.
(יב) וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם, כי השבת היא עדות לחידוש העולם ובריאתו על ידי ה', לִהְיוֹת לְאוֹת וסימן בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם על ההשגחה הפרטית הדבוקה בישראל, והשראת השכינה החופפת עליהם לעשות להם ניסים שלא כדרך הטבע, לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם, ומחמת כן הם צריכים לקדש את עצמם, ולפרוש מעניני החומר אל עניני הרוח, כדי שיהיו ראויים להידבק בה'.
(יג) וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בהיותם בַּמִּדְבָּר, בכל החטאים שחטאו שם, מחטא העגל ועד חטא המרגלים, שבחטאים אלו בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ, וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ, שהם חוקים ומשפטים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי, שזו המצוה המורה על האמונה, חִלְּלוּ מְאֹד, וָאֹמַר מחמת כן לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עוד בהיותם בַּמִּדְבָּר, לְכַלּוֹתָם.
(יד) וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל [-כדי שלא לחללו] לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים ממצרים לְעֵינֵיהֶם, ויאמרו שאין יכולת ביד ה' להביאם לארץ ישראל.
