כא) ופגול, או נותר, או טמא, שהעלן לראש המזבח, משמשלה האור ברובן פקע איסורן מהן, והאוכלן אינו חייב.
והאימורין מצטרפין עם הבשר לכזית, בין בעולה בין בשאר קדשים, לחייב עליו משום פגול או נותר או טמא.
כב) זבח שנתפגל, או שנותר לאחר זמנו, ואכל ממנו, אך לא אכל את החלקים העומדים לאכילה, אלא אכל מן העור, או מן המרק, או מן התבלין, או מן האלל [-דלדולי בשר שנשארו בעור לאחר ההפשטה], או מן המוראה [-זפק], מן הגידים, ומן הקרניים, ומן הטלפיים, מן הצפרניים, מן החרטום [-המקור], ומן הנוצה, ומביצי העוף, אינו חייב כרת. וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר, אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות.
כג) אכל מן השליל – עובר שבמעיה, או מן השליא, חייב משום פגול ונותר וטמא, כאוכל משאר בשר הזבח.
