משנה יב: הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְהַלָּה כוֹתֵב לוֹ הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָעוֹת, מֻתָּר. אֲבָל אִם יִרְצֶה יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְבֵית שְׁאָן, וְאָסְרוּ חֲכָמִים:
משנתנו ממשיכה לבאר את דינו של הדורך ענבים של גוי כדי לעשות מהם יין כשר, ומוסיפה תנאי בהיתר זה: הַמְטַהֵר יֵינוֹ שֶׁל נָכְרִי, וְנוֹתְנוֹ בִּרְשׁוּתוֹ של הגוי, שהתבאר במשנה לעיל שהיין מותר בתנאי שהיה הבית פתוח לרשות הרבים, וזו עיר שיש בה יהודים, וְהַלָּה – הגוי, כוֹתֵב לוֹ הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָעוֹת, מֻתָּר. אֲבָל אם לא כתב לו הגוי שקיבל את המעות, באופן שאִם יִרְצֶה אותו יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאוֹ מרשות הגוי, וְאֵינוֹ מַנִּיחוֹ עַד שֶׁיִּתֶּן לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְבֵית שְׁאָן, וְאָסְרוּ חֲכָמִים, כיון שבאופן זה אין הגוי חושש לגעת ביין, אף שיראוהו ישראלים, כיון שיוכל לומר שהיין שלו, שהרי הוא כמשכון בידו על המעות שעדיין לא שילם לו הישראל.
